צפיתי בסדרה על "מלחמת לבנון השנייה" בה רואינו שלושת האדריכלים של המלחמה הזאת: ראש הממשלה, אולמרט; שר הביטחון, פרץ; הרמטכ"ל, חלוץ. שום דבר חדש, ואין זה מפתיע. מלחמות לבנון הן טראומטיות והעדויות של כל בעלי התפקידים הבכירים שנטלו בהן חלק (להבדיל מעדויות נקודתיות של חיילים ודרגים נמוכים) הן לא כשרות ומפוקפקות ביותר. לכל היותר הן בגדר "רכילות להמונים", מלווה בהשמצות זולות, ויותר משהן מלמדות משהו אמיתי, הן מלמדות על אופיים של בעלי העדות. לכן, ברצוני להתמקד במאמרי זה בשתי נקודות עקרוניות הקשורות במלחמה האחרונה בלבנון: פתיחת מלחמה ותוצאות המלחמה.
ההחלטה של עם לצאת למלחמה היא אולי הקשה ביותר עבור ההנהגה שלו. במרכזה עומדת השאלה לאיזו תכלית יפלו הבנים שלנו, האם קורבנם יהיה לשווא או לא. ולא בכדי השתרשו אצלנו שני מושגים: האחד הוא "מלחמת אין ברירה" ומולה "מלחמת ברירה". מלחמות לבנון היו "מלחמות ברירה" מובהקות. ברם, לעומת "מלחמת לבנון הראשונה", "מלחמת לבנון השנייה". היא "מלחמת ברירה בריבוע". עם ישראל יצא למלחמה של יותר מחודש ימים, הקריב 164 איש (119 מתוכם חיילים), השאיר את צפון המדינה הרוס וחבול, וזאת מכיוון שנחטפו לו 2 חיילים ובניסיונות החילוץ נהרגו 7 חיילים . צעד חסר תקדים, שהופך בעיני להזוי ממש, כאשר הנהגת העם נכנסת לכך בלי שום מחשבה, בלי להבין מה צפוי, האם צה"ל מוכן, והאם העורף בצפון מוכן; בלי לשקול האם ישנן אלטרנטיבות, בלי להגדיר מראש מה היא התכלית האסטרטגית של המהלכים שלנו, למעט הקביעה המוצהרת כי המטרה היא "להחזיר את החטופים". מלחמה "בשליפה" גרועה.
וזה מביא אותי לנקודה השנייה של תוצאות המלחמה. ישנה אצלנו גישה הטוענת את הדבר הבא: ראו, כבר 9 שנים חלפו מאז המלחמה, והגבול הצפוני שלנו מול חיזבאללה הוא שקט שבשקטים. כלומר, המלחמה הצליחה, הרתענו את חיזבאללה הממשיך לפחד מאתנו. אנחנו צריכים לכן לשים עלי דפנה על ראשה של שלישית המנהיגים שלנו, ולהפסיק להאשימם בניהול גרוע של המלחמה. החשוב הוא מבחן התוצאה, וכל השאר, כולל הקורבנות, הרבה פחות חשוב. זאת לדעתי גישה מוטעית ומטעה, ואסביר מדוע.
ראשית, אכן בראיה של עשור לאחור, הגבול שקט, ועדין לא הגענו ל"מלחמת לבנון השלישית". וזה טוב מאוד. אבל, חייבים להבין שהסיבה המרכזית לכך היא אירן, הרבה יותר מאשר מדינת ישראל המרתיעה, או חיזבאללה המורתע. אירן לא רצתה מלכתחילה בשום מלחמה בין חיזבאללה לבין ישראל, אלא במועד שישרת את האינטרסים שלה הכי טוב. כך היה בעשור האחרון. חיזבאללה הוא נכס אירני שיש להפעיל את עוצמתו הצבאית נגד ישראל בזמן שהכי יתאים לאירן. ולכן, מכיוון שאירן עצרה כל פעילות אש של חיזבאללה נגד ישראל משטח לבנון, היא פיצתה את חיזבאללה בהגברת היכולות הצבאיות שלו נגד ישראל בתחום הטילים, ואת ה-20,000 שהיו ב-2006 היא הפכה ליותר ממאה אלף! דהיינו, אם וכאשר אירן תיתן את האות בעתיד, המלחמה בינינו לבין חיזבאללה תהיה קשה עשרת מונים מזאת שב-2006.
שנית, לא צריך לשכוח שמאז יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000, הגבול הצפוני היה ככלל שקט, לא היה ירי רקטות, ועיקר הפעילות של חיזבאללה הייתה בהר דוב, לא בגבול שלנו עם לבנון.
שלישית, חיזבאללה עצמו יצא מחוזק מהמלחמה, הן בתוך לבנון, והן בעולם הערבי. דמותו המחייכת של נצראללה הפכה לדמות הגיבור הערבי המנצח. צה"ל, לעומתו, נתפס כצבא מוכה, ככזה שצריך לעבור טלטלה, ובישראל ובעולם הועלה סימן שאלה לגבי יכולותיו של צה"ל. וטוב שצה"ל עבר טלטלה, וטוב שהוכיח את יכולותיו ותעוזתו בסוריה בקיץ 2007 בהתקפה על הכור, על-פי מקורות זרים ( והפעם לא "בשליפה", אלא בחשיבה עמוקה!)
ולסיום הערה כללית. ניסיון העבר במלחמות מלמד אותנו שאין קשר בין ניהול גרוע של מלחמה וביצועים גרועים של צבא, לבין התוצאות ארוכות הטווח הטובות של אותה מלחמה; כמו שהוא מלמדנו שאין קשר בין ניהול טוב וביצועים מעולים של צבא, לבין התוצאות הרעות ארוכות הטווח של אותה מלחמה .ראו למשל מלחמת "ששת הימים" המזהירה שהביאה ל"מלחמת יום הכיפורים", ועוררה שלל בעיות מדיניות וחברתיות.
