כבר חמישים שנה, מאז שהועלה לגרדום בדמשק, מהדהדת לשווא קריאתה הנרגשת של נדיה, אלמנתו של רב המרגלים שלנו,
אלי כהן, להחזיר את עצמותיו לישראל - המדינה שלמענה נתן את חייו. בביתה הצנוע היא יושבת ספונה, בודדת וכואבת, על שאין לקריאתה מענה.
את האמת אין עוד להסתיר: זולת טקס היובל לזיכרו של גיבור דמשק - איש כבר אינו מתעניין באשה המופלאה, שעמדה בחייו לצידו לאורך כל הדרך ושלא נטשה אותו גם לאחר מותו הטראגי. כשם שהיה הוא עצמו מבודד בימיו ההרואיים - כך נטושה גם היא למר-גורלה. זולת ראש המוסד לשעבר,
מאיר דגן, שממשיך לשמור לה אמונים עד עצם היום הזה, איש מאנשי זרוע המודיעין אינו נוטר לה את החסד שהיא ראויה לו.
לנדיה, בת ה-79, התוודעתי מייד לאחר אסונה הגדול. בהיותי עיתונאי
ידיעות אחרונות של אותם ימים רחוקים, שטחתי לא אחת, בכתבות ובידיעות, את סיפורה העגום, כשלא הצליחה למצוא מנוח לה ולשלושת ילדיה הקטנים שנותרו עימה ונאלצה לנדוד ממקום למקום. בזכות בתה הבכורה, סופי, שהייתה תלמידתה של אשתי המנוחה בבית הספר "הבילויים" ברמת-גן, התוודעתי למשפחה המסוגרת וזכיתי, ולו במשהו, לגלות את צפונות-ליבה.
בודדה במערכה במשך כל חמישים השנים שחלפו מאז עלייתו של אלי לגרדום, נאבקת נדיה, לדאבון הלב ללא הצלחה, להעלאת עצמותיו לארץ. משאת-נפשה היא, כמובן, להביאו לקבר-ישראל ולהיטמן בבוא היום לצידו, אלא שלמרבה הצער, במאבקה המסור והעיקש היא נותרה בודדה במערכה ואינה זוכה לשיתוף הפעולה הראוי מצד השלטונות הישראלים. איש, זולת מאיר דגן, גם אינו דורש עוד בשלומה ובשלום-ילדיה, ולא טורח לפקוד את ביתה. מלבד קריאתם של מספר רחובות ובתי-ספר ברחבי הארץ על שמו של אלי כהן - לא נעשה דבר למענו ולמענה.
את הידיעה הטראגית על הוצאתו להורג בדמשק קיבלתי ב-18 במאי 1965, בדסק החדשות של "
קול ישראל" בירושלים, מעמיתי לתפקיד, ויקטור נחמיאס המנוח, שהיה אז עורך החדשות בשפה הערבית. זה האחרון שימש צינור כמעט יומיומי להעברת "סקופים" ששודרו במהדורות החדשות על מה שהתרחש והוחלט בישיבותיה הסודיות של ממשלת דמשק. היה זה, כמובן, בזכותו של אלי כהן,שכאיש-אמונם של ראשי השלטון הסוריים, הצליח לחדור לאותן ישיבות ולהדליף לאחר מכן לארץ, בדרכו שלו, במסירות ובנאמנות לאין קץ, את כל אותם גילויים מחדרי-חדרים, שישראל ביקשה, מטבע הדברים לדעת.
מר הגורל אף שבחלוף הזמן הארוך קלושים למדי הסיכויים להעלאת עצמותיו של אלי כהן לקבר-ישראל - נדיה אינה מוכנה להרים עדיין ידיים. אחרי ככלות הכל אסור לשכוח שהכבוד הערבי-הסורי נפגע אנושות מפעילותו הסמויה של המרגל הנועז, שהצליח להתחבב על ראשי השלטון בדמשק, לחבור אליהם ואחר-כך לתקוע להם סכין בגב. ככל הנראה נגזר גורלו שלא לחזור, אפילו במותו, למדינה שאותה שירת במסירות יתרה בחייו
ובכל זאת, כואב לה, לנדיה כהן, על שלא נעשה עדיין דבר, ולו מאחורי הקלעים, כדי להסיר את רוע הגזירה. מצערת מאוד התחושה המרה שלאחר שהכושי עשה את שלו - הוא נידון ללכת.
