כיבוש מתבקש

בתחילת השבוע דווח על כיבושה של העיר העירקית רמאדי, בירת מחוז אנבר הסוני, על-ידי דאעש. בקרב שהתנהל בין כוחות הביטחון בעיר לבין דאעש, הצליח ארגון הטרור לכבוש את מוצב הצבא האחרון בעיר, להביא לנסיגת כוחות הביטחון שנשארו וללכוד נשק רב שנשאר מאחור. רבים טענו שהדבר מסמל את ההתקדמות של דאעש והתחזקותו בעירק, אך הדבר אינו נכון בהכרח. הקרב על רמאדי החל למעשה בדצמבר 2013, כאשר ראש ממשלת עירק דאז, נורי אל-מאלכי, הורה על הסגת כוחות הביטחון מהאזור, במטרה להרגיע את התושבים בעקבות פגיעת כוחות הביטחון במפגינים מקומיים. דאעש ניצל את ההזדמנות והחל במתקפה על פאלוג'ה ורמאדי. בעוד שפאלוג'ה נכבשה לפני זמן רב, רמאדי נכבשה רק השבוע. בנוסף לכך, כיבוש העיר הוא ההישג המשמעותי ביותר של הארגון מאז כיבוש מוסול שבצפון עירק. יש לזכור שמוסול נכבשה ביוני 2014, ומכאן שבמשך קרוב לשנה לדאעש לא כבש שום עיר משמעותית. דאעש נמצא בנסיגה בעירק, וכיבושה של רמאדי הושלם כאשר רוב העיר כבר הייתה זמן רב בידי דאעש. עם זאת, לכיבושה של רמאדי יש משמעויות אחרות. המשמעות הראשונה היא הערך הסמלי של העיר, מאחר שהיא עיר הבירה של המחוז הסוני הגדול ביותר בעירק. משמעות שנייה נוגעת ליחסם של הסונים לממשלה השיעית. גורמים סונים מקומיים טענו שהם פנו לממשלת עירק בבקשה לקבלת סיוע לצורך הלחימה, אך נותרו ללא מענה. כעת, לאחר שהעיר נכבשה והממשלה שלחה את המיליציות השיעיות שפוגעות בתושבים הסונים כדי לשחרר את העיר, התושבים הסונים יהיו הרבה יותר חשדניים כלפי נכונות הממשלה לעזור להם, לאחר תקופה שבה דובר על התקרבות ביחסים בין הממשלה לסונים. לכיבושה של רמאדי יש חשיבות מבחינה טקטית לאור קרבתה לבגדד, אך הדבר לא בהכרח מסמל את התחזקותו של דאעש בעירק. הבעיה המרכזית היא שכיבוש העיר כנראה ישפיע על היחסים העתידיים בין הממשלה לשבטים הסונים, יחסים חשובים מאוד לצורך הלחימה בדאעש.

ארה"ב עומדת לאשר בקרוב משלוח נשק לישראל בהיקף של 1.8 מיליארד דולר. משלוח זה חריג בגודלו, ויכלול בין היתר טילים למסוקים ופצצות חודרות בונקרים. במערכת הביטחון הדגישו, כי מדובר בהזמנה רגילה ואין לה קשר להסכם עם אירן או למשלוחי הנשק האמריקני למדינות המפרץ. ובכל זאת, ארה"ב יודעת מהי המשמעות של שליחת פצצות חודרות בונקרים לישראל, במיוחד לאור ההתבטאויות בדבר עצירת תוכנית הגרעין האירנית, שחלקים ממנה נמצאים מתחת לפני הקרקע. נראה, כי מעל הכל העניין קשור להרתעה. המטרה היא ליצור הרתעה מול אירן ומדינות אחרות, שלישראל יש את הנשק שהיא זקוקה לו כדי להגן על עצמה, ובמידת הצורך ארה"ב תשלח לה נשק נוסף.

צה"ל דיווח השבוע על-כניסה לשימוש של כדורי ספוג חדשים לצורך פיזור הפגנות ביהודה ושומרון. גורם בצה"ל התייחס לכדורי הספוג ואמר שמדובר בנשק יותר הומני והפגיעה ממנו תהיה פחות הרסנית. צה"ל ממשיך לעשות מאמצים כדי למנוע פגיעה קשה במפגינים, בזמן שאזרחים פלשתינים ממשיכים לתקוף אזרחים ישראלים בפיגועי דריסה ובהשלכות אבנים. גם במהלך ההפגנות של הפלשתינים, ניתן לראות כיצד מושלכות אבנים לעבר החיילים, שתועדו בעבר כחסרי אונים משום שלא פתחו באש מחשש שייחקרו ואולי גם יועמדו לדין אם יפגעו בפלשתיני. הבעיה הרבה יותר עמוקה, משום שמדובר בדעת הקהל העולמית. בכל מקרה שיש הפגנה ורואים פלשתיני נופל לאחר ירי כלשהו של חייל צה"ל, מתחילים לגנות את ישראל. אחד הפתרונות לכך הוא להעביר את נקודת המבט לצד הישראלי. מאחר שתמיד מראים כיצד הפגנות אלו נראות מהצד הפלשתיני, צריך לשדר כיצד הן נראות מהצד הישראלי. עם זאת יש לזכור, שמדובר בפתרון חלקי בלבד, כי לרוב לא משנה מה ישראל תעשה - דעת הקהל העולמית תהיה נגדה.

השבוע דווח שצה"ל מתכוון להחליף את נגמ"שי ה-M-113 המיושנים בנגמ"שים מדגמים חדשים, וכעת מתנהל מכרז בנושא. נגמ"שי ה-M-113 שהגיעו לישראל בשנת 1971, וחזרו לתודעה הציבורית בזמן מבצע צוק איתן כאשר שבעה חיילי חטיבת גולני נהרגו מפגיעת טיל נ"ט בנגמ"ש מדגם זה. לאחר תקרית זו טענו בצה"ל, שבעיות תקציביות אינן מאפשרות להחליף נגמ"ש זה בדגמים חדשים ובמיוחד ב"נמר". השאלה המתבקשת היא: למה לא עשו זאת קודם? צה"ל פועל עכשיו להחלפה הדרגתית של הנגמ"ש; האם משהו השתנה למעט הביקורת הציבורית? למה היה צריך לחכות ששבעה חיילים ייהרגו עד שיפעלו בנושא? נראה שהבעיה האמיתית לא הייתה התקציב, אלא ההנחה שיהיה בסדר. רק עכשיו כאשר הבינו שלא יהיה בסדר, הוחלט להחליף את הנגמ"ש.

מרצועת עזה דווח השבוע, כי נעשה ניסיון להניח מטען חבלה מחוץ לביתו של בכיר מתנועת "א-סאברין" השיעית, המזוהה עם אירן וחיזבאללה. הניסיון נעשה על-ידי שני סונים קיצוניים שכבר נעצרו בעבר על-ידי החמאס. התקפות אלו נגד התנועה השיעית ברצועה מהוות בעיה לחמאס. מצד אחד, הארגון מקבל סיוע מאירן והוא לא יכול להרשות לעצמו שינסו לפגוע בשלוחה של אירן ברצועה. מצד שני, החמאס הוא ארגון סוני בעוד אירן היא שיעית; הגנה של החמאס על השלוחה השיעית יכולה להביא לכעס וטענות נגדו. חמאס אולי ינסה להשקיט את ההתמרמרות, אך בסופו של דבר יצטרך לבחור בין סיוע אירני מחוץ לבין תמיכה ציבורית מבית.