גם לאחר מקצה השיפורים שהנהיג, לכאורה, משרד החינוך בבחינת הבגרות במתמטיקה, אתמול - ממשיכים מרבית הנבחנים לראות בה את עקב האכילס שלהם. ואכן, לא בכדי הם ניגשו אליה, כמו בכל שנה קודמת, בדחילו ורחימו, ועם הרבה פרפרים בבטן.
כי זאת לדעת: חרדת המתמטיקה של התלמיד הישראלי המצוי הפכה \ה מכבר לשם דבר, ואפילו מוכרת כתסמונת לימודית מובהקת. מסתבר שיש לה, לחרדה הזו, על מה להתבסס. מעל לכל היא נעוצה ב"ליקוי-מאורות" אצל מי שדווקא ניחן בחשיבה הומניסטית במקום ריאליסטית.
רובנו, מה לעשות, נוטים יותר למקצועות של מדעי הרוח והחברה, ורק למיעוטים שבינינו יש ראש בריא לחשיבה לוגית-מדעית של מתמטיקה או פילוסופיה. סוד גלוי הוא שמוסדות ההשכלה הגבוהה, כמו הטכניון בחיפה, מכון ויצמן והפקולטות למדעים באוניברסיטאות, מעדיפים לקלוט אל בין כותליהם את בעלי הציונים הגבוהים במתמטיקה דווקא, על פניהם של מצטייני העברית והתנ"ך, שנקלטים בפקולטות "זניחות" יותר, במדעי הרוח והחברה.
הצרה הגדולה היא שמצטייני המתמטיקה, המקצוע היוקרתי והמועדף בכל הזמנים, הם מיעוט שבמיעוט. רק המחוננים שבהם מצליחים להתמודד, כראוי, עם רמה של חמש יחידות, ומותירים הרחק מאחור את "מפגרי" שלוש וארבע יחידות.
חלל גינטי אחרי ככלות הכל יש לזכור שמתמטיקה היא לוגיקה לשמה. אין כמותה כדי לתרגל את הראש בחשיבה הגיונית. אלא שמה לעשות, ולא כולנו בנויים להתעמלות שכזו של המוח. יתר על כן: על-פי סקרים מדעיים, הצלחה במתמטיקה נעוצה בכישרון גינטי, שאם אתה יורש אותו מאבא או אימא שלך, סיכוייך לשלוט בו כמעט מובטחים כבר מראש.
אלא שמה לעשות ויש גם "יוצאי-דופן", כמוני, שפשוט נגזר עליהם ליפול בין הכסאות. אבי המנוח, למשל, שהיה עילוי במתמטיקה (וגם, אגב, במקצועות ההומניסטיים), הותיר בי "חלל גינטי" והוריש לי רק את הצד ההומני שלו. נטייתי המופרזת למקצועות ההומניסטיים בלטה לאורך כל שנות-לימודי, וברבות הזמן גם יצרה בי קנאה, כמעט חולנית,, במי שהצליח להתמודד עם תורת המספרים. פעמים רבות חשתי עצמי בשל כך כ"סוג ב'", שנגזר עליו להיות ה"בררה" ולעסוק ב"לופט-געשעפטן" (עסקי אוויר), שאין להם עם החיים המעשיים והשימושיים ולא כלום.
עולם הפוך על אף שבתסביך הזה לוקים, מלבדי, גם ישראלים רבים אחרים - אין בו משום נחמה, ואפילו לא חצי נחמה. אלא ש"הליקוי הגנטי" ניתן היה, אולי, לתיקון מסוים, בעזרתם הנדיבה של מורים מעולים ומוכשרים במיוחד למתמטיקה, שיודעים להרביץ את תורת המספרים בדרך מופשטת ומובנת לכל. הצרה היא שכאלה כמעט אינם בנמצא, זולת יחידים וספורים, שניתן למנותם על אצבעותיה של כף יד אחת בלבד.. ב"עולם ההפוך" שלנו הם מאכלסים, דווקא את בתי הספר האקסטרניים, והסטטיסטיקה מוכיחה בעליל כי תלמידיהם מצליחים במקצוע הזה לאין ערוך מאלה הלומדים בבתי הספר הקונבנציונליים. את קולר האשמה צריך, לפיכך, לתלות במורים המקובלים והשגרתיים למתמטיקה, שרבים מהם כלל אינם בקיאים, די-צורכם, ברזי המקצוע עצמו. מבחנים שנערכו למורים כאלה הוכיחו, בעליל, כי הישגיהם היו, פשוט, נמוכים למדי.
אז אם המורה למתמטיקה אינו בקיא די צרכו אפילו ברזי המקצוע שלו, או שאינו יודע ללמד אותו בדרך מובנת לכל - מה לנו כי נלין על התלמידים הנכשלים בו בהמוניהם? אחרי ככלות הכל המדובר במקצוע יוקרתי, הנחשב מן הסתם לראשון במעלה במערכת הכללית של מקצועות הלימוד; ודווקא משום שהוא כזה, הגיע סוף-סוף הזמן שמישהו במשרד החינוך יתנער ממסך העשן האופף אותו, ויסיק את המסקנות הדרושות, כדי שהמקצוע הזה לא ימשיך להיות עקב האכילס של התלמיד המצוי.
