ההחלטה של שר הביטחון, בוגי יעלון, להוריד מסדר היום את הפעלת ה"אוטובוסים הנפרדים" ברשות הפלשתינית - ליהודים ול"אחרים" בלבד ומנגד לפלשתינים לבד, היא אומנם הקלה מדינית ומוסרית על האקלים הפוליטי החם ששורר בלאוו הכי בארץ ישראל, אבל ההחלטה הזו עדיין לא הורידה את הבעיה המרכזית מהפרק אלא דווקא העלתה אותה שוב.
חלקן הארי של הזעקות האופוזיציוניות מאשימות את רעיון ההפרדה בנסיעות הללו ביצירת אפרטהייד. לדעתי זוהי אבחנה לא נכונה ודווקא מרעה לאלה שחפצים להתנגד להפרדה הזו, וזאת משום שטענות בומבסטיות רק מרחיקות את השומעים ממשמיעי הטענות הללו ומהצד הפלשתיני, שהוא זה שהנאנק כמעט יובל שלם תחת כיבוש.
אילו היה מדובר באמת ובתמים ברעיון של אפרטהייד, אזי, עניין ההפרדה באוטובוסים היה גם מבוצע בקו ת"א - נצרת עילית, שעובר דרך נצרת תחתית הערבית. בהחלט ייתכן שלא מעט
מתנחלים גזענים הם אלה שלוחצים על יעלון להפריד ביהודה ושומרון את התחבורה בין הנוסעים הערבים ליהודים אבל בטוחני שגזענים כאלה קיימים גם בתחומי ה"קו הירוק" אבל שם הם לא יעזו ללחוץ להפריד את הקווים בין יהודים לערבים. כלומר, אין כאן בדיוק גזענות מתוך רצון לאפרטהייד כמו בדרום אפריקה ורודזיה המנוחות. אין כאן אפילו את האפרטהייד של השלטון הצבאי שבן-גוריון, שרת ואשכול ניהלו עד 1966, שבו חלק מהאזרחים ה"שווים" היו נתונים תחת שלטון צבאי ועוצר רק משום מוצאם. אבל יש פה משהו אחר, שהוא לא רק נורא לקרבן אלא גם לזה שרודה בקרבו. יש כאן כיבוש.
ביהדות אנו לומדים שמי שקנה לעצמו עבד הרי שהוא קנה לעצמו אדון. אבל זה הצד החיובי של העונש לאדון - שחייב לדאוג לעבד ולמשפחתו בכל הנוגע לתנאי החיים הסוציאליים והשוויוניים שלו. הצד האחר של העבד ושל האדון הוא הצד האפל של הפחד של האדון מהתקוממותו של העבד, בשל היותו עבד. כמעט כיובל חיים מיליונים תחת שלטון שבו אין להם זכויות, אין להם עתיד ורק ההגירה היא המוצא. כמעט כיובל שנים מביטים תושבי הגדה המערבית - וגם רצועת עזה, ורואים כיצד בני משפחותיהם בישראל נהנים רשמית מזכויות אזרח של "מדינה נורמלית". כמעט כיובל נזקקים תושבי יו"ש הערבים לאישורי יציאה לפרנס את בני משפחותיהם בישראל, תמורת מעות ממש. וכמעט כיובל חיים על שטחיהם ממש - מול בתיהם וגם במה שמוגדר "מעבר לקו הירוק", יהודים הנהנים מכל זכות שממנה נהנים אלה שבמסגרת ה"קו הירוק". כאן מתחיל הסיפור שבגללו יעלון רצה להפריד את הקוןים על-פי מוצאם של הנוסעים. לסיפור הזה קוראים הפחד של הכובשים מהנכבשים.
לנוסעי האוטובוס הערבים שנוסעים מנצרת תחתית לת"א ולחיפה אין שום דחף לפגוע פיזית וטרוריסטית בשכניהם למושב האוטובוס. למרות המתח הפוליטי (ואולי גם האפליה) הרי שאין כאן מעמד של כובש ונכבש שכה זועק לשמים. בכל זאת אותם הערבים מהאוטובוס לת"א וחיפה הם אזרחים עם תעודת זהות רשמית שאמורה להיות שווה לשאר האזרחים. הנוסעים הללו עובדים במדינתם ולא פעם ולא פעמיים משכורתם גבוהה גם משל אזרחים יהודים. מאז שנת 1966 הם כבר לא זקוקים לאישור יציאה מעירם לת"א ולא כל חייל פשוט יכול לעצרם ולהתעלל בהם. ולכן הם גם נכללים ב"אור האדום" של הנכבש. אבל אלה הערבים, מהגדה המערבית, הם בעלי תעודות זהות אחרות שאינן שוות לאזרחי מדינת ישראל, הללו בקושי מקיימים את משפחותיהם, וכל חייל ישראלי ללא דרגות מתעלל בהם ובבני משפחותיהם לא פעם ואפילו יותר מפעמיים. הכיבוש הזה נותן את אותותיו בלא מעט מנתיני הכיבוש הזה, שברגע של מצוקה הם עלולים לפגוע בחיי הנוסעים היהודים שיושבים לצידם כנקמה על מצבם האבוד, ועוד אם מדובר במתנחלים שכנים שחיים על אדמותיהם המופקעות וזוכים לכל הזכויות האזרחיות, שלהם אין.
אי לכך לא במקרה - ולאו-דווקא משום יצר האפרטהייד נטו, פוחדים המתנחלים היהודים ביו"ש מהנסיעה המשותפת הזו שיכולה להסתיים בדקירת סכין, במקרה הטוב. אבל בוגי יעלון, בנט ושקד טועים אם הם מאמינים כי בכך יצילו סופית את חבריהם המתנחלים מהטרור הערבי. כל עוד הכיבוש חי, נושם ובועט הרי שסכנת הפיגועים תמשיך להיות קיימת בשטחים הכבושים וגם במזרח י"ם. מזרח י"ם איננה "ישראלית" רק משום שלפני עשרות שנים מדינת ישראל סיפחה אותה רשמית. בעיני תושבי מזרח י"ם הם ישארו פלשתינים תחת כיבוש ולא עוד נצרת או שפרעם. כשבישראל מרימים יותר מגבה כנגד צעיר ערבי מסכנין או מערה, שנתפס בטרור, יש בהרמת הגבה הזו איזשהו היגיון, אבל כאשר המפגעים באים משועפת וא-טור שבמזרח י"ם הרי שרק טיפש ו/או שקרן יכול לזהות את הפוגעים עם "ערבים ישראלים". הפתרון הוא רק מדיני - ובהקמת מדינה פלשתינית כולל גם לערביי י"ם, ופינוי ההתנחלויות. הכיבוש לא רק משחית את הכובש אלא גם מפחיד אותו.
מי שמתרעם על מה שעמד יעלון לעולל בתחבורה בשטחים הכבושים שיצביע על הבעיה האמיתית: הצורך הדחוף לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלשתינית, ולא ירחיק עדותו ל"אפרטהייד", וכך יוריק את האויר מהבלון שניפח.
