לקראת השבת שבה קוראים את הפרשה הראשונה בחומש הרביעי של התורה, פרשת במדבר, שבת שהיא גם ערב חג מתן תורה, נראה לי הכי נכון להתרכז בקשר שבין הפרשה שקוראים בשבת ובין חג השבועות, משהו בעל תוכן חגיגי. אבל משום מה, לא כל-כך מצליח לי להתרכז בצד החגיגי, משום מה עולות בראשי מחשבות אודות הצדדים הפחות חגיגיים שבחיינו. אולי זה מפני שבאופן אישי אני חש שעדיין איני מוכן לקבלת התורה בחג השבועות בשמחה ובפנימיות. סביר להניח שזו הסיבה שכן כאמור, מה שעולה לי בראש אלה מחשבות פחות חגיגיות. והרי מה שאדם רואה בחוץ זה מה שמסתתר אצלו בלב, כלומר העובדה שאני רואה את הצדדים הפחות חגיגיים מלמדת שאצלי בלב עדיין אין מוכנות לחגיגת החג. וכמובן, זה למרות שהצדדים הפחות חגיגיים אכן קיימים במציאות.
מהי ההכנה לקבלת התורה במלים אחרות וליתר ביאור, המציאות הגלויה יכולה להיות מאוד לא נעימה כפי שהיא אכן במציאות, אבל העובדה שדווקא את זה אני רואה, שדווקא הפן השלילי תופס מקום בתודעתי, מלמדת שמסתתרת בי שייכות חזקה לפן הזה. שעל כן אני מתקשה להיחלץ ממנו ולפנות את הלב, להכין אותו לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות. כי הרי כל אחד יכול להבין שכדי לקבל משהו, רעיון, בשלמות, הלב צריך להיות פנוי מכל רגש או מחשבה המתנגדים או סותרים את אותו רעיון. וכשאנחנו מדברים על הלב, חשוב להבהיר, הכוונה היא למה שקוראים היום "אינטליגנציה רגשית". כי להבין רעיון בשכל זה יכול להיות נחמד, אבל כדי ליישם את הרעיון בחיי היומיום צריכים את המעורבות של הלב. והרי זו מהות הקשר שלנו עם התורה, כמו שראינו בשבוע שעבר, אנחנו אמורים לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה כדרך חיים.
תורה מלשון הוראה וכל עוד אנחנו מוטרדים מענייני
העולם הזה, כל עוד מעסיקה אותנו המציאות הגלויה המלאה בתופעות שאינן חיוביות, אי-אפשר להתרכז בתורה באמת, אי-אפשר לעסוק בתורה, כי הלב אינו פנוי לקלוט את המסרים ואת ההדרכות שלה. ונכון לעכשיו, המציאות הגלויה כולה, לפחות זו המשתקפת מכלי התקשורת, מכריזה בגלוי שאין לה עניין בתורה כמורת דרך לחיים. אומנם בשנים האחרונות רואים לא מעט יהודים שהחלו לגלות עניין ולהשתתף ב"תיקון ליל שבועות" וזו תופעה ברוכה כשלעצמה. אבל חסרה לי ההדגשה שלעצם לימוד התורה יש ערך עצמי אין סופי בכך שהוא מחבר את הלומד עם נותן התורה. שעל כן עיקר העניין בתיקון ליל שבועות הוא לקרוא את הנוסח שכולל "תקציר" של התורה כולה; התחלה וסיום של כל פרשה בתורה, של כל ספר בתנ"ך וכן של כל מסכת בתלמוד.
התיקון הנדרש כמו-כן חסר המיקוד בתכלית המעשית של הלימוד, אצל אלה המעדיפים ללמוד בעיון במקום לקרוא את נוסח התיקון. כי תיקון ליל שבועות מהווה מעין השלמה לתהליך תיקון המידות וזיכוכן שעברנו בארבעים ותשעת ימי ספירת העומר. כלומר, התכלית היא תיקון עצמנו. אומנם מהתיקון העצמי עשוי להתפתח תהליך של תיקון סביבתי, אבל אין שום תועלת בהצבת התיקון הסביבתי כיעד, כי זה לא יכול להצליח. מה גם שהסביבה אינה מגלה נכונות להתקן על ידינו. ואדרבה, היחס אל הקלקולים שנחשפים חדשים לבקרים מעוררים את הרושם שהבעיה היא לא בכך שיש קלקולים, אלא בכך שהם נחשפו. כי הרי כל אחד מבין ש-כמו בקרחונים, מה שנחשף הוא רק קצה הקרחון, עיקר הקרחון עדיין מסתתר לו שם מתחת למים. טבעי אם כן שאצל אנשים מסוימים מסתתר חשש גדול מהמשך החשיפה.
התורה ניתנה במדבר אבל עד כאן זה בפן הפלילי. שם אנשים אמורים לדעת מה מותר ומה אסור, בטח האנשים שבהם מדובר. וגם הכלים לטיפול בחריגות ובחורגים מוכרים וידועים. הבעיה חמורה יותר בפן הערכי, רעיוני. חז"ל שואלים "מדוע ניתנה התורה במדבר" ונותנים כמה תשובות; שתים מהתשובות הן (עירובין נד/א): אם אדם משים עצמו כמדבר הזה שהכל דשים בו, תורה ניתנת לו במתנה (ילקוט שמעוני תהלים כט): (בעיבוד חופשי) אמר הקב"ה: נתתי את התורה במדבר, במקום הפקר ובפרסום גדול, כדי שכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל. על פניו, זהו הקשר הגלוי שבין פרשת במדבר שקוראים בשבת ערב חג השבועות ובין חג השבועות עצמו, שכדי לזכות לקבלת התורה צריכים לצמצם את האגו עד להעדר וגם לזכור שלאיש אין בלעדיות על החכמה בכלל ועל התורה בפרט. ומכאן - שכל אחד ישפוט עד כמה התודעה הזאת מצויה במחוזותינו. בשבועות האחרונים ובכלל.
אוסף של יחידים נהפך לעם כידוע, במעמד הר סיני נכרתה ברית נצחית בינינו ובין ה' אלוקינו. חז"ל אומרים שהברית הזאת עדיין לא מומשה, זו עדיין ברית של אירוסין, הנישואין יתקיימו בגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש. אבל באותו מעמד גם התחיל תהליך המעבר שלנו מאוסף של יחידים בעלי מסורת משפחתית משותפת, אבות משותפים ועבדות במצרים, במעמד הר סיני התחיל תהליך הפיכתנו לעם. ההשתתפות של כולנו, בלי יוצא מן הכלל במעמד קבלת התורה, היא שהציבה את הבסיס האיתן להפיכת אוסף היחידים והמשפחות שהיינו עד אז, לעם הנצח. ובפרשת השבוע שלנו אנחנו קוראים על המפקד הכללי שנערך לעם ישראל ועל החלוקה למחנות לקראת המסע הגדול לארץ המובטחת. האירועים המתוארים בפרשה, המפקד והחלוקה למחנות אירעו כאחד עשר חודשים לאחר מעמד הר סיני.
אוהל מועד תמיד במרכז החלוקה למחנות נועדה ליצור מבנה מעין צבאי במסעות (במדבר ב): [ב] אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ. [ג] וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם... לכל שבט היה דגל שצבעו היה זהה לצבע האבן שייצגה אותו בחושן המשפט. לכל שבט היה תפקיד, יעוד שנמסר לו בברכות שבירך אותם יעקב אבינו וכל שבט נדרש לשמר את המסורת ואת השליחות המיוחדת שלו. ועם זאת היה לכולם מכנה משותף ברור וחד-משמעי: סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ. אז שבט יהודה היה במזרח, השבט המוביל, רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ. ויחד אתו היו יששכר וזבולון. [י] דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה, לְצִבְאֹתָם... ויחד אתו היו השבטים שמעון וגד. וּשְׁנִיִּם יִסָּעוּ. [יז] וְנָסַע אֹהֶל-מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם, בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת; כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ, אִישׁ עַל-יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם. כלומר גם במסעות אוהל מועד היה במרכז.
המבנה במסע אחר-כך: [יח] דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם, יָמָּה... ביחד אתו היו השבטים מנשה ובנימין. ונשאר מחנה אחד: [כה] דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה, לְצִבְאֹתָם... ביחד אתו היו השבטים אשר ונפתלי. כך נוצר ריבוע שבו מחנה יהודה ממזרח, מחנה ראובן מדרום, מחנה אפרים במערב ומחנה דן בצפון. ואוהל מועד במרכז הריבוע. בסמוך לאוהל מועד חנו הלויים שתפקידם היה לבצע את כל העבודות של המשכן וכליו; פירוק, הובלה והרכבה. יש מחלוקת בשאלה אם גם במסעות שמרו על אותו מבנה, כלומר שנסעו במבנה של ריבוע, או שבמסע הסתדרו בטור ארוך כאשר מחנה יהודה מוביל ואחריו לפי הסדר מחנה ראובן, מחנה אפרים ומחנה דן. לענייננו זה לא באמת משנה, מה שחשוב לדעת הוא שבין כך ובין כך, מרכזיותו של אוהל מועד נשמרה. הוא היה במרכז, בין במסע ובין בחניה.
פוסט ציונות והמרכזיות הזאת כל כך חסרה לנו היום. חשבנו שאפשר לוותר על המרכזיות של אוהל מועד, שמצאנו לנו מרכז חלופי. אבל איך שלא נגדיר את אותה חלופה, כיום כבר ברור לגמרי שכל החלופות איכזבו. לא סיפקו את הסחורה, לא הצליחו לאחד את העם סביבן. חשבו שהציונות תהווה תחליף מספיק, אבל, כמו שכבר כתבנו כאן בעבר, טבעה של הציונות להידרדר לפוסט ציונות. ובתואר הזה אנחנו לא מצטמצמים רק לשוללי מדינת היהודים ככזו, בתואר הזה אנחנו מכתירים גם את כל מי שמזהה ומביע זעזוע ממה שמכונה "פשעי שנאה" של יהודים ומעלים עין מפשעים אמיתיים של ערבים. אצל חלק גדול מהשמאל ומהתקשורת זה כבר שקוף לגמרי אבל התהליך הזה אינו פוסח על אלה המוגדרים ימניים. דוגמאות אינן חסרות. את האחרונה בהן מספק מי שנושא בתפקיד נשיא המדינה.
פוסט הישרדות יקצר המצע מהכיל ניתוח מפורט של מה שקורה כאן, אבל לענ"ד השלב הנוכחי אמור להוביל אותנו למסקנה חד-משמעית: התקווה היחידה להמשך הקיום של מדינת היהודים טמונה בכך שנשכיל להציב שוב את אוהל מועד במרכז. כי במצב הנוכחי, כאשר כל אחד, בעיני עצמו, הוא הניצב במרכז ואין בלתו, מתקבלת מלחמת הכל בכל המתנהלת לעינינו. תמהני אם יש בעולם עוד עם או מדינה שבה האופוזיציה מכריזה מלחמת חורמה על הממשלה רק כי היא הממשלה, בלי קשר למה שהיא אומרת או עושה. וזו, לענ"ד כבר לא פוסט ציונות, זה כבר פוסט יצר הישרדות. בטעות קוראים לזה "תסמונת שמשון" אבל זה רחוק מאוד משם. כי שמשון פעל נגד אויבי עמו. ולנו לא נותר אלא להתנחם בהבטחת הנביא בסיום הפטרת השבוע (הושע ב): [כ] וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא... ...וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. [כא] וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם...
