איני יודע מתי אירן תתפרק, אבל ברור לי שזה יקרה - בעוד שנה, חמש שנים או עשר. הכתובת חרוטה על הקיר. אירן לא תימלט מגורלן של מדינות רבות בעולם, בעיקר במזרח התיכון, שנבנו באופן דומה לזה שבו נבנתה אירן. סביר שהתפרקות אירן תהיה מלווה בשפיכות דמים כמו ביוגוסלביה ובסוריה, ולא תהליך מסודר ומקובל כמו שקרה בצ'כוסלובקיה.
תחזית זו מבוססת על כך שאירן מורכבת מכעשר יחידות אתניות, מהן חמש עיקריות המהוות את מרבית האוכלוסייה: פרסים, אזרים, בלוצ'ים, טורקמנים וערבים. קבוצות אלו מתגוררות באזורים נפרדים ואינן מתמזגות זו בזו. גם הגירה מן הכפר אל העיר המתרחשת בתקופה המודרנית לא גרמה להתמוססותן ולהשתלבותן של היחידות האתניות אלה עם אלה.
הפרסים מהווים כ-66 אחוזים מאוכלוסייתה של אירן, האזרים כ-20 אחוז, הכורדים כ-10 אחוז, הבלוצ'ים כ-2 אחוז והערבים כ-2 אחוז. הרוב הגדול של אזרחי אירן הם מוסלמים, אך הכורדים המתגוררים בצפון מערב המדינה הם סונים, והבלוצ'ים מתגוררים בדרום מזרח אירן. האזרים באירן נמצאים ברצף טריטוריאלי עם אחיהם באזרבייג'אן, המדינה הגובלת באירן מצפון, וכך גם הכורדים שהחבל שלהם צמוד לכורדיסטן העירקית. חבל הבלוצ'ים באירן הוא המשך גאוגרפי של בלוצ'יסטן האפגנית והפקיסטנית. גם חבל אחוואז - מקום מושבם של הערבים הנמצא בדרום מערב אירן - מהווה המשך גאוגרפי של עירק.
הקירבה הגאוגרפית של מיעוטים אלה אל אחיהם החיים מחוץ למדינה מאפשרת לרגשות אירידנטיים לחצות את הגבול: חלק מהאנשים מזדהים עם הקבוצה האתנית שלהם החיה מעבר לגבול יותר משהם נאמנים לאירן, הזדהות המתורגמת לשאיפות להשתחרר מהשליטה האירנית ולהקים מדינה אתנית מאוחדת. מגמות כאלה קיימות בקרב האזרים, הכורדים, הבלוצ'ים והערבים, ומתגברות ככל שהדיכוי האירני מתחזק. באזורי הבלוצ'ים, הכורדים והערבים פועלות קבוצות חמושות הפוגעות בשוטרים, בבסיסי צבא, ביחידות משמרות המהפכה, במוסדות שלטון וברכבות. המיעוטים מקבלים את הנשק, התחמושת והכסף מאחיהם הנמצאים מעבר לגבול, והמאבקים לשחרור כרוכים בשפיכות דמים משני הצדדים.
המיליציה הנלחמת למען שחרור בלוצ'יסטן נקראת ג'ונד-אללה ("צבא אללה"), הארגון הכורדי הנאבק לשחרור מאירן נקרא "מפלגת החיים החופשיים הכורדית" PJAK, והארגון הערבי הנאבק למען שחרור הערבים מהכיבוש האירני הוא "החזית הערבית לשחרור אחוואז". ארגונים אלה פועלים במישור האזרחי כמו גם באמצעים צבאיים, ואירן רואה בהם ארגוני טרור בלתי חוקיים ובלתי לגיטימיים.
עד היום הסתפקו שואפי החרות של מיעוטים אלה בפעילות מוגבלת, בעיקר בגלל היד הקשה שמפעיל נגדם השלטון באירן. לכן קשה לצפות מתי ובאילו נסיבות ירימו המיעוטים הללו את דגל המרד באופן נרחב וגורף. סביר להניח שתהליכים אלה יתרחשו כשיחושו המיעוטים כי השלטון המרכזי נחלש, בין אם בשל בעיות פנימיות ובין אם בשל לחץ חיצוני כמו מלחמה.
שלטון החושך והדם אירן מצטיירת כלפי חוץ כמדינה בעלת מנגנון שלטוני מאוחד וחזק. אלא שהמציאות שונה למדי: במסדרונות השלטון האירני מתנהלים מאבקים בין קבוצות משפחתיות, שבטיות, טריטוריאליות, תרבותיות, דתיות ועדתיות. מתחת לפני השטח יש בקרב האליטה האזרחית והצבאית אנשים לא מעטים הנראים ומתנהגים כמוסלמים, בעוד שלאמיתו של דבר הם זורואסטרים - בני הדת הפרסית העתיקה. הם ואבותיהם נשארו נאמנים בסתר לדתם המקורית, למרות שהאיסלאם נכפה עליהם בכוח הזרוע מאז שכבשו צבאות המוסלמים את פרס לפני 1300 שנה. על-רקע זה קיימת חשדנות רבה בין האירנים לבין עצמם.
בימים אלה מעורבת אירן בשלושה מאבקים קשים המתנהלים במדינות ערב: בתימן, בסוריה ובעירק. בכל אחת מהם מסייעת אירן לקבוצות מקומיות בנשק, תחמושת, ציוד, כסף ותמיכה פוליטית. בשלוש הזירות הללו נאבקת אירן בקבוצות ובצבאות הקשורים לסעודיה, לטורקיה, למצרים או למדינות ערביות סוניות, וההצלחה מתרחקת מאירן באיטיות אך בעקביות: בסוריה הולך אסד ומאבד שטחים ונכסים אסטרטגיים למורדים הסוניים, בעירק מצליחה "מדינת האיסלאם" להשתלט על רמאדי ואזור אלאנבאר, ובתימן כותשת סעודיה - בינתיים מהאוויר בלבד - את כוחות החות'ים השיעיים הנאמנים לאירן.
כישלון במשימת "יצוא המהפיכה" לסוריה, לעירק ולתימן -המסתמן בשבועות האחרונים - יכול להכניס את ההנהגה באירן לוויכוחים ולמאבקים פנימיים סביב השאלה מי אחראי לכשלונות הללו שעלו לאוצר המדינה מיליארדים רבים של דולרים, שבגלל הסנקציות הבינלאומיות הפכו ליקרים עד מאוד. מאבקים פנימיים אלה עלולים להחליש את לכידות השלטון באירן - מצב שלו ממתינים המיעוטים כדי לנסות ולהשתחרר מהעול הפרסי.
בעוד שסנקציות כלכליות יכולות להכניס את אירן למאבקים על המשאבים המוגבלים ולסייע לזרז את תהליכי התפרקותה, העולם המערבי בראשות הממשל האמריקני דווקא מזדרז להגיע עם האירנים להסכם שיסיר מהם את הסנקציות הבינלאומיות, ובכך יאריך את חייה של אירן ואת סבלם של המיעוטים המדוכאים השואפים להשתחרר מעול הפרסים.
למרבה הצער המערב אינו שועה לסבלם של מיעוטים במזרח התיכון. ההוכחה הבולטת ביותר לכך היא האדישות שהוא מגלה נוכח גורלם של היזידים הנשחטים ונמכרים לעבדות, והנוצרים שכנסיותיהם נבזזות ומפוצצות הבורחים בהמוניהם מכל מדינות המזרח התיכון הערביות. בדומה לכך, המערב אינו מתעניין בגורלם של הכורדים, האזרים, הבלוצ'ים והערבים הנאנקים תחת העול הפרסי, ומנהיגיו מעדיפים את הפטרו-דולרים האירניים על זכויות המיעוטים תחת שלטון האיותאללה.
מעצמות המערב, ובעיקר בריטניה, אחראיות לסבלם של המיעוטים תחת ההגמוניה הפרסית באירן, ולו רק בגלל העובדה שאת גבולות אירן הכוללים את המיעוטים הנרדפים סימנו אירופים ולא בני המקום. מדינות המערב מתנערות מאחריותן ההיסטורית ומעדיפות "ביזנס" ורווחים כלכליים על שאלות מוסריות. שיתוף פעולה כלכלי עם משטר חשוך, קיצוני, רצחני וטרוריסטי נראה כיום האופציה העדיפה על מנהיגי המערב, הפוחדים מזעם האיותאללה במקרה שלא יקבלו את מה שהם רוצים: נשק גרעיני, חיסול סעודיה ואמירויות המפרץ, השבת האיסלאם השיעי למכה ולמדינה, מחיקת מדינת ישראל ממפת המזרח התיכון והגמוניה אזורית וגלובלית.
כיום מסתמנת האפשרות לפתור את הבעיה המאיימת על שלום העולם - אירן גרעינית - באמצעות זירוז התפרקותה של אירן לגורמים האתניים המרכיבים אותה. על העולם לשלב ידיים עם הארגונים המקומיים של האזורים הבלוצ'ים, הכורדים, הערבים והאזרים הפועלים להשתחרר מאירן, כדי לחמשם ולאמנם לקראת מאבקם לשחרור מהדיכוי הפרסי.
אירן פועלת בדיוק באופן הזה בתימן, כשהיא מספקת לחות'ים את האמצעים הצבאיים שבאמצעותם הם מפרקים את השלטון. כך גם פעלה החל מתחילת שנות ה-80' של המאה הקודמת, כשחימשה, ציידה ואימנה את השיעים בלבנון ויצרה את חיזבאללה השולט בפועל במדינת הארזים. פעילות זו של אירן מספקת לעולם בסיס מוסרי איתן להשיב לאיותאללה האירניים כגמולם ולסייע למדוכאים באירן להרים את נס המרד נגד שלטון החושך והדם של המדינה המלאכותית אירן.
התפרקותה של אירן לגורמיה האתניים היא רק עניין של זמן. המערב יכול לזרז תהליך זה, בעוד שהאלטרנטיבה - אירן מאוחדת וגרעינית - מסוכנת מאוד לשלום העולם וליציבותו.
