פני הדור כפני הכלב

בעבר הלא כל כך רחוק, נהגנו להגדיר את עצמנו כ"אור לגויים". אומנם הטבע וההיסטוריה האנושית לא פינקו אותנו באוצרות טבע רבים, בשטחי ארץ רחבים וברוב עם, אבל הם העניקו לנו ערכים מוסריים שכללו את טוהר המידות, השוויון בפני החוק, וגם את עשרת הדיברות, והפכו אותנו ללפיד האש ההולך לפני המחנה של עמי העולם, המאיר את הדרך באור יקרות. לא חלפו אלא כשבעה עשורים ושוב אין אנו יכולים להתהדר במעמד המכובד שהוענק לנו. מעם סבלני ומאמין בצדקת דרכו הפכנו לעם קצר-רוח, יהיר, עם הסוגד לכסף, בעל תדמית של כובש ומשעבד, עם שהפקיר את גורלו ועתידו בידי שליטת ה"משפטיזציה" שרכשה לעצמה מעמד של הפוסקת היחידה כאילו אין בלתה, עם שכל עניינו "לחם ושעשועים" טלוויזיוניים, ממש כמו בימי פומפיאה האחרונים, לפני קריסתה של האימפריה הרומית. ובמקום להיות הדגם לחיקוי הפכנו לעותק של תרבות הצריכה והצריחה האמריקנית, המשנה את מהותנו הלאומית מעם של חזון והגות רוחנית לעם של משדרי טלוויזיה בידוריים המרעיפים עלינו, ללא הרף, עוד ועוד, אבק כוכבים בפרוטה, הערצת אלילים ריקים מתוכן, שכל "גדולתם" טמונה בכך ששמם ותמונתם מופיעים בתקשורת עוד ועוד, בלי הרף, עד בלי די. במקום עם סגולה הפכנו להיות יצורי אנוש דלי מהות שמשאת נפשם להיות חיקוי - גם אם הוא מגוחך - של כוכבי תשדירים תחרותיים, נושאי פרסים, שכל גדולתם נמדדת לפי המיניות שמשדרים אברי גופם ועומק החשיפה של אבריהם הצנועים. תחילה נחתה עלינו התוכנית "הראשון בבידור" נושאת הבשורה של המנוח דודו טופז. אחר-כך באו בזו אחר זו, עובדי האלילים של "כוכב נולד", "רוקדים עם כוכבים", השורדים למיניהם, אשפי המטבח המתרבים מיום ליום, וממש בימים אלה "יצירת הפאר" המוזרה "האח הגדול". שוב אין אנו עם של אנשי רוח, הוגי דעות, מורי דרך אינטלקטואלים. אנחנו עם ככל העמים, חסר מעצורים, עם של יד איש באחיו, עם של משחירי פנים ברבים, עם של פוליטיקאים מושחתים, עם שבמרכז הווייתו שוטרים אלימים שבין הבכירים שבהם משוטטים ללא מחסום אלה המסייעים לפרקליטים נוכלים לסחוט כספים ממי שאפשר, עם שעתידו מאחוריו ואחוריו הם חזות הכל, עם שאין פסוק הולם לומר עליו פרט לאמרה הידועה - "פני הדור כפני הכלב". הפירוש המקובל לפתגם-חוכמה זה הוא כי אין לכלב דבר משל עצמו אלא קול אדוניו. כלומר: הכלב צועד לפני אדוניו, כאילו הוא המנהיג המוביל את המחנה, אבל בפועל מדי פעם מביט הכלב לאחור כדי לוודא שאכן הוא פועל על-פי רצון אדונו, על-פי הכיוון שהתווה לו האדון. והאדון - כמנהג אדונים - עושה בכל תחום "מה שבא לו" ואינו נותן דין וחשבון לאיש. בתהום הנשייה לפתגם הזה ולתמונה המצטיירת ממנו יש משמעות רבה לגבי טיבה של המנהיגות הישראלית המבקשת להצטייר בעיני הציבור כמי שמובילה את הלהקה, כמי שמתווה את הדרך הנכונה ללכת בה. אבל האמת היא שהמנהיגים האלה דומים יותר לכלב שאין לו חוכמה משל עצמו וכל תבונתו מתמקדת במה שנדמה לו כרצון האדון - העם. מנהיגי העם האלה שבעבר הרחוק היו מורי הדרך ואור לגויים, מצטיירים כיום כמי שאין להם דבר משל עצמם, פרט לעצמם. אם העם שבשליחותו הם מתרוצצים ברחבי העולם רוצה לחם ושעשועים טלוויזיוניים - זה מה שהעם יקבל מהם. אם העם מבקש להיות שליח מיומן של אלימות סכינאית, מעשי רצח בתשלום - אלימות מן הסוג הזה הוא יקבל. אם העם, בסיוע תקשורת פופוליסטית שאיבדה את עקרונות היסוד של קיומה, רותח ומוחה על יוקר המחיה ותובע ממנהיגיו לפעול לשינוי המצב - יבטיחו מנהיגיו במילים יפות אך ריקות מתוכן מעשי שיש הכרח להוזיל מחירים. וכל כך למה? כדי לרצות את רצון האדון, למצוא חן בעיניו, להיראות טוב ורצוי, על-מנת להבטיח שגם בבחירות הבאות יוכלו מובילי הדרך להמשיך ולאחוז בעוצמה במוסרות השלטון. ואת המטרה הנעלה הזו, אולי החשובה מכל - להיאחז בכל הכוח בקרנות המזבח השלטוני - אפשר להשיג רק כאשר מעניקים לעם המשועבד לתאוות ליבו, בדיוק את מה שהוא רוצה. את החוכמה הזו לא אנחנו המצאנו. כבר ברומא העתיקה, בימי דעיכתה האחרונים, נהגו לומר את הדברים הבאים שהיו נכונים לימים ההם והם נכונים שבעתיים לזמן הזה: "העם הרומאי משועבד ראשו ורובו לשנים: מזונו ומשחקיו". או במילים של היום: אני קונה - משמע אני קיים; אני משתעשע - משמע אני חי. למרבה הצער אנו, שהיינו עם הבחירה, גולשים היום במדרון תלול המוביל אל תהום הנשייה. אם לא נחזור לחיות על-פי ערכים של אמונה, צדק, יושר, הגינות וטוהר המידות - נאבד את עצמאותנו ולא נוכל להמשיך ולהתקיים. עם אחר, הדבק במצוות אבותיו ובאמונתו, פנאטי ונחוש, לכוד עד אין קץ באמונתו הדתית, מוכן להרוג ולהיהרג כדי להיות נושא בגאון את נס הסהר האיסלאמי בשמו של "אללה הכביר", הוא יהיה בסופו של דבר מי שיחזור לשלוט במקומנו בנחלת אבותינו. זו כנראה רק שאלה של זמן.