הטעויות הן חלק בלתי נפרד מחיינו, אי-אפשר איתן, ואי-אפשר בלעדיהן. השאלה הגדולה היא לאן אנחנו בוחרים לקחת אותן, האם אנחנו בוחרים להישבר מהן או להפוך אותן למנוף ולמקפצה קדימה.
בפרשתנו "נשא" אנו נפגשים עם שתי פרשיות שהסמיכות ביניהן נראית תמוהה ולא ברורה. מצד אחד פרשת סוטה, אישה שבעלה חושד בה על שהתבלבלה ונפלה ברשתות היצר, ומצד שני פרשת נזיר, אדם שבוחר מיוזמתו לפרוש ממנעמי
העולם הזה. חז"ל עומדים על הסמיכות ודורשים [סוטה ב, א]: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
הנזיר ראה את העונש שנגזר על אותה אישה שקלקלה, הוא ראה את הכל, אך בניגוד לכל שאר האנשים שהיו שם, הוא לא נתן לזה לחלוף על ידו וזהו, הוא לקח את הדברים ללב. הוא הבין שלמעשה כזה חייב להיות גורם, משהו עמד מאחורי איבוד השליטה וההתרסקות המוסרית הזאת. הנזיר ממהר להסיק מסקנות, הוא לא מוכן שאותה טעות "תרד לטמיון", הוא מסיק את המסקנה המתבקשת וממנף את הטעות, הוא לומד ממנה כיצד עליו לא לנהוג, ממה עליו להיזהר. מעכשיו הוא לא ישתה יין כדי לא להגיע למצב שכזה. ואם הוא עושה את זה עם טעויות של אחרים, קל וחומר שכך הוא נוהג כאשר הוא בעצמו טועה.
אין אדם מושלם, אין מישהו שנקי מטעויות. במערכת הזוגית הטעויות יכולות להיות לפעמים קריטיות הרבה יותר מכל טעות אחרת, מספיקה מילה אחת לא במקום בשביל לשרוף ולכלות חלקות טובות שלקח המון זמן לטפח. אדם גדול הוא לא אדם שלא טועה, אלא אדם שהופך את הטעות למקפצה, מצליח לסחוט ממנה לימוד שיקדם אותו בהמשך הדרך. זהו עניינה של התשובה שבאה מאהבה והופכת את הזדונות לזכויות.
