3,000 כפול 1,000,000. 3 מיליארד שקל. זה הסכום המצטבר שאמורים לקבל הורים לילדים שנולדו עם מומים קשים במיוחד (מתוך נתונים שהוגשו על-ידי חברות הביטוח לוועדה ציבורית שדנה במושג "הולדה בעוולה"). במרבית המקרים, לו ההורים היו יודעים את מה שידעו, ימים ספורים לאחר הלידה, הם היו מפסיקים את ההריון מבעוד מועד. זאת ועוד, במרבית המקרים דווקא הצוותים הרפואיים, אלו שתפקידם ליידע את ההורים - הם אלו שכשלו. וכאילו שלא די בכך, הרי שעוד מספר חודשים לא רב, אותם הורים ואותם ילדים לא יוכלו לקבל את הפיצוי המגיע להם.
ידוע לי, כמנהלת עמותה שהיא גם אם, שמכירה את הנושא גם מהיותה אם לילד עם מוגבלות וגם מניסיונם של הורים רבים, כי רבות הן הפעמים שבהן תסמונות גנטיות שכבר יכולות להיות מאובחנות בבדיקות הגנטיות, או מומים קשים שיכולים שניתן לגלות בסריקות מערכות - אינם נצפים. או כי אחד הרופאים המטפלים לא קיים עד הסוף את הנהלים, לא קיים בדיקה נוספת, או כי התעלם, או פשוט לא ראה מעייפות, או מפאת קוצר זמן, סימן מחשיד למום שניתן היה לראות, או לא שלח לבדיקת המשך. לפעמים זו יכולה להיות התעלמות מתחושת בטן רעה של הורה וזאת מתוך המובנות ההיררכית שבמפגש שבין הרופא להורה, שלא פעם בדיעבד מדווחת על-ידי ההורים בחווית התנשאות או יוהרה.
שתי שאלות מרכזיות כעת, נשאלות שתי שאלות מרכזיות: הראשונה - מדוע לא יוכלו הורים נוספים לפחות לקבל את הזכות להיאבק על פיצוי במקרים דומים לאלה שפירטתי? והשנייה - כיצד ידעו הורי הילדים שבתוך זמן קצר הסיכוי של ילדם לקבלת תמיכה משמעותית לחיים כפיצוי על ההתרשלות שהביאה להולדתו עם מחלה או פגיעה עומד להיפגע? התשובה לשאלה הראשונה פשוטה יחסית. למה? ככה!
באוגוסט 2014 קבע בית המשפט העליון, כי המועד האחרון להגשת תביעה במקרים בהם אי-ידיעת מצבו של התינוק לפני לידתו (המכונה בשפה המשפטית: "הולדה בעוולה") יהיה שנה מאוחר יותר, כלומר אוגוסט 2015. בעבר, במקרים של הולדה בעוולה, יכלו ההורים לתבוע עד שהילד יגיע לגיל 25; החל באוגוסט 2015, ההתיישנות על תביעות אלו תחול אחרי שהילד יגיע לגיל 7. המשמעויות הכספיות של החלטה זו להורים ולילדיהם הן מרחיקות-לכת.
התשובה לשאלה השנייה מורכבת בהרבה ומקפלת בתוכה את אחת מהמחלות הקשות ביותר של מערכת המשפט הישראלית - הנגישות. ישנם מקרים של הורים, שהם נדירים, שבהם בגלל קרבה לעולם הרפואה והמשפט, הם מבינים מהר את מה שקרה ונכנסים לתהליכי התביעה מהר מאוד. מי יעשה זאת עבור המוחלשים הגרים בפריפריה - שלא מכירים את השפה, התרבות והשיח המשפטי-רפואי?
עניין של כסף? אחת המשימות החשובות ביותר של העמותה אשר אני עומדת בראשה, היא ליידע אוכלוסיות מוחלשות בזכויות הנוגעות לילדיהן עם הצרכים המיוחדים. מתנדבי העמותה ואני פעילים בפריפריה של מדינת ישראל, במקומות שתקדימים משפטיים והחלטות של בית המשפט העליון לא מגיעים אליהם סתם כך. במצב בו אף גורם רשמי אינו פועל כדי ליידע אלפי הורים שבקרוב הם עלולים לאבד את הזכות להעניק לילדיהם איכות חיים מיטבית בתוך מוגבלותם הקשה שנגרמה כתוצאה מרשלנות, איני יכולה להשתחרר מהתחושה שמישהו עומד לחסוך הרבה מאוד כסף, או שהכסף יזרום למקומות אחרים, על גבם של המוחלשים מכל, מבלי לפצותם באמת.
לפני 35 שנים (1980), נשא שופט בית המשפט העליון
חיים כהן נאום ברכה בפני עורכי דין צעירים: "היכל המשפט אינו אלא זירת מלחמה - מלחמת הצדק. אין לכם במלחמות טהורה וקדושה ונשגבה מזו: עילתה היא הזכות, נשקה הוא החוק ותוצאתה היא דין צדק... אתם כלוחמי מלחמות הצדק...תפתחו את לבכם לרווחה לכל העשוקים והנדכאים, הנרדפים והמוכים, הנחשלים והמופלים לרעה. איש המשפט הער לאחריותו ולשליחותו המיוחדת לעולם לא יאמר לא עלי המלאכה לגמור ולמה לי טורחם ומשאם וריבם של אלה - ומה גם שאין ידם משגת על-פי רוב לשלם שכר".
למול התקדים שנקבע, חד-משמעית, מסר זה נותר רק כמילים יפות ללא שום משמעות ויישום בפועל.
