השבוע שמענו על אירוע מזעזע, אדם התאבד לאחר שנפגע מדברים שכתבו עליו בפייסבוק. "מילים יכולות להרוג" אומר הפתגם העממי, אבל כל עוד זה לא מכה לנו בפרצוף, כמו במקרה האחרון, אנחנו מתייחסים לכך כאל משהו תיאורטי; נו, באמת, איך מילים יכולות להרוג? הסיפור של אריאל רוניס, שהיה מנהל ברשות האוכלוסין והתאבד לאחר שהואשם בפומבי בגזענות, הוכיח למי שהיה זקוק להוכחה עד כמה צריכים להיות זהירים בדיבור. חז"ל מספרים (בבא מציעא נח/ב): תני תנא (אמר הלומד) קמיה (לפני) דרב נחמן בר יצחק: "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" אמר ליה שפיר קא אמרת (יפה אמרת) דחזינא ליה (רואים על הנעלב) דאזיל סומקא (שאוזל הדם מפניו והוא מחוויר) ואתי חוורא. לכאורה, חושבים המתלהמים, לא נורא; הרי הוא לא מת ממש, רק מחוויר, הוא יתאושש. או שלא.
חייבים קצת רגישות לזולת אבל האמת היא שזה ממש ממש נורא. כי מי שהלבינו את פניו ברבים - גם אם לא ימות פיזית, עלול להיפצע נפשית והצלקת הזאת עלולה להציק לו לאורך כל שארית חייו. אומנם יש אנשים בעלי חוסן נפשי חריג שבזכותו הם מצליחים להתגבר אפילו על הכפשות המכוונות אליהם כשיטה, אבל גם ביחס אליהם אנחנו אמורים להיות זהירים בלשוננו (ובמקלדתנו). כי לעולם אין לדעת איזה קש ישבור את גב הגמל, איזו אמירה תהווה פגיעה שממנה הם יתקשו להתאושש. כי אדם, באשר הוא אדם, כלול מנקודות חוזקה ומנקודות חולשה; ולא משנה כמה בכיר המעמד שאליו הגיע, עדיין מדובר באדם שיש להיזהר בכבודו. הגמרא בהמשך גם קובעת כי המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. על כל עברה אפשר לעשות תשובה והקב"ה סולח, על הלבנת פנים הקב"ה לא סולח; אלא אם כן ביקשו סליחה מהנפגע והוא סלח.
ממציאים "עובדות" עד כאן ההיבט השלילי, שלמרבה הצער הוא הבולט במחוזותינו. עד כדי כך שיש כלי תקשורת שבאופן שיטתי מראים רק רע. וכמובן, לא מדובר בעובדות; לחשיפת עובדות שליליות לא היינו מתייחסים במסגרת הזאת. אנחנו מדברים על פרשנויות ובעיקר על המצאת עובדות. כי הרי, כך אני מניח, מי שהאשימה את המנוח בגזענות, שזה מה ששבר אותו, לא שמעה ממנו איזו אמירה פוגעת בהיבט הגזעני, היא רק פירשנה אירוע מסוים כנובע מגזענות ובכך האשימה אותו. לא הכרתי את המנוח, אבל מההקשר אני יכול להסיק שהזדהה לגמרי עם החומרה שבה חוגים מסוימים רואים את הגזענות. וכשהוא עצמו הואשם בכך, לא יכול היה לשאת את העלבון. גם איני מכיר את הגברת שכתבה את הקטע הגורלי, אבל אני משער שגם היא הפנימה את אותו רעיון והבינה שאם תאשים בגזענות תקבל הרבה אהדה.
השפעת התקשורת האהדה תורעף עליה מאותם כלי תקשורת שמציגים רק רע ובין היתר מככבת אצלם במקום בולט ההאשמה המכוערת בגזענות. ההאשמה הזאת מכוערת כי היא מופנית תמיד כלפי צד אחד, הצד הלא נכון, הצד המתגונן מפני הגזענות הרצחנית. ולעולם אינה מופנית כלפי הגזענים האמיתיים, השונאים יהודים ופוגעים בהם רק כי הם יהודים. כי מי שקורא או צופה באותם כלי תקשורת, מטבע הדברים סופג את הרוע הזה שהם מטיפים ומי יכול לשער איך זה משפיע עליו. הרי לכל דבר שאדם רואה או שומע יש איזו השפעה בנפשו. אומנם במרבית המקרים ההשפעה אינה ניכרת, אבל כאשר צורכים את אותה תקשורת שלילית על בסיס קבוע, אי-אפשר שלא יספגו השפעה ממנה. ואז רואים הכל שלילי ודיון אקראי על עמידה בתור כזה או אחר נתפס לפתע כגזענות. זה מכוער. וכעת מסתבר שזה גם מסוכן.
דווקא בימים של אחדות והסיפור הקשה הזה אירע בסמיכות מפחידה לחג השבועות, החג שעצם קיומו התאפשר רק לאחר שבני ישראל הגיעו לאחדות מוחלטת. מה עלינו להסיק מהסמיכות הזאת? האם עלינו להבין שהגענו כבר לדיוטא התחתונה, שבימים בהם האחדות היא המסר אנחנו נחשפים לפירוד נורא? לי נראה שזהו אכן המסר. גם נראה לי שפרשת השבוע שלנו וההפטרה שקוראים השבת מציעות לנו את הדרך הנכונה, הדרך לאהבת ולאחדות ישראל. בפרשת השבוע נָשֹׂא אנחנו קוראים על הקרבנות שהקריבו נשיאי השבטים לחנוכת המשכן (במדבר ז): [ב] וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים. [ג] וַיָּבִיאוּ אֶת-קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה', שֵׁשׁ-עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר--עֲגָלָה עַל-שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים, וְשׁוֹר לְאֶחָד; וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם, לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן. שנים עשר נשיאי השבטים משתפים פעולה באופן מלא בהשלמת מלאכת המשכן, בארגון אמצעי השינוע שלו.
ייחודיות בתוך האחדות בתחילה לא ידע משה כיצד להתייחס ליוזמה של הנשיאים, היסס אם לקבל אותה. עד שה' התערב: [ד] וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ה] קַח, מֵאִתָּם... מלבד אמצעי השינוע, הביאו הנשיאים גם קרבנות להקריב על המזבח במשכן: [י] וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים, אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם, הִמָּשַׁח אֹתוֹ; וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת-קָרְבָּנָם, לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. פה התעוררה בעיה אחרת, איך ומתי יקריב כל נשיא. באמצעי השינוע לא הייתה בעיה כזאת, הכל התקבל ביחד. כעת מגישים שנים עשר קרבנות ומתעורר חשש שמא מישהו יפגע אם עמיתו יוקדם וכדומה. אז האם להקריב הכל במקביל? הרי אין אפילו מספיק כהנים שיעשו את זה. גם כאן ה' מתערב: [יא] וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה: נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם, לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ. לא במקביל ואפילו לא באותו יום, אלא לכל נשיא יומו.
שתים עשרה חזרות וכאן באה סידרה של שתים עשרה חזרות על אותו טקסט, כמעט בדיוק, מלבד שמו של הנשיא המקריב ושם שבטו. הנה הטקסט שחוזר על עצמו: ...קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן--לְמִנְחָה. [יד] כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת. [טו] פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ-אֶחָד בֶּן-שְׁנָתוֹ--לְעֹלָה. [טז] שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת. [יז] וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה: זֶה קָרְבַּן... בהתחלה ובסוף שמנו שלוש נקודות במקום שמו של הנשיא המקריב (ובהתחלה גם של שם השבט). הקרבנות היו זהים לגמרי, פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ-אֶחָד, אבל התורה מפרטת את כולם כי לכל נשיא, בהקריבו את קרבנו, היו הכוונות שלו בהתאם לאופי המיוחד של שבטו ובהתאם לתפקיד של אותו שבט בעם ישראל.
שותפות רעיונית ועדיין לא מובן; הרי מדובר בקרבנות שהביאו לחנוכת המזבח. "חנוכת דבר" זה השימוש הראשון שעושים בו. אחר כך זו כבר לא חנוכה, זה כבר שימוש שוטף. אז לכאורה, איך אפשר לומר שהנשיאים חנכו את המזבח? המקריב הראשון הוא שחנך אותו, ומה עם היתר? אבל כנ"ל, הקב"ה אומר למשה בפירוש: יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, מכאן שכולם שותפים בחנוכתו. וזה גם נאמר בסוף, בסיכום הקרבנות: [פד] זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, מֵאֵת, נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל: קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, מִזְרְקֵי-כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר, כַּפּוֹת זָהָב, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. כתוב בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, ביום אחד? הרי ראינו בפירוש שמדובר בשנים עשר יום. אומר המדרש (רבה): אלא העלה עליהם כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וכאלו כולם הקריבו ביום אחרון. מה היתרון הגדול בהקרבה ביום האחרון ש-העלה עליהם כאילו כולם הקריבו ביום אחרון?
שנים עשר סוגים את השאלה הזאת שואל כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ'. כי כל אחד יכול להבין שיש יתרון בהקרבה ביום הראשון, אבל היום האחרון? אומר הרבי, שמכאן נוכל להבין מדוע נחנך המזבח על-ידי הנשיאים ולא על-ידי משה ואהרון, שלכאורה זה הכי מתבקש. המעלה של הנשיאים היא בכך שהם מייצגים את החלוקה של בני ישראל לשנים עשר סוגים, לפי השבטים. הקרבת הקרבן על המזבח היא פעולה של התקרבות לה'. לכל שבט יש את הדרך המיוחדת לו להתקרבות זו ואת הדרך הזאת ייצג נשיא השבט. וכאשר כל נשיא הקריב ביומו, זהה לגמרי לקרבן חבריו, אבל עם כוונותיו שלו, הוא ייצג את שבטו אבל כחלק מכלל ישראל. ביום השנים עשר הקריב הנשיא האחרון ובכך נוצרה השלמות של התקרבות עם ישראל לה' וממילא גם השלמות בחנוכת המזבח, שכל הסוגים בעם ישראל שותפים בחנוכתו.
מחשבה טובה נובעת מלב טוב כשמדברים על אחדות, בטעות חושבים שהכוונה היא לאחידות, לטשטוש הזהות האישית. ואצלנו הרי הזהות האישית במקום הראשון, לכן, לצערנו, עושים הכל הפוך מהרצוי לאחדות ישראל. קרבנות הנשיאים מלמדים אותנו בדיוק את ההפך; כי אומנם בחיצוניות כולם הקריבו אותו דבר, אבל כל נשיא הקריב "לדעתו" בלשון המדרש. וכמו בגוף האדם, יש איברים שונים לתפקודים שונים וכולם חיוניים לקיומו ולתפקודו של הגוף, כך גם בגוף של עם ישראל, יש סוגים שונים ולהם דרכים שונות, וכולם רצויים ואפילו חיוניים לקיומו ולתפקודו של העם. אבל זה נכון רק כל עוד היעד הוא אחד לכולם, והיעד הוא - טובת הכלל. וטובת הכלל מתחילה במחשבה על טובתו של הזולת. מחשבה טובה נובעת מלב טוב שמביא לעין טובה שבה רואים את הטוב שבזולת ואליו מתייחסים. כדאי מאוד שנאמץ לעצמנו את הטובה הזאת, כי כך נזכה לחיים טובים יותר.
