אינני יודע על איזה כלב מדבר המאמר המשווה את פני הדור הנוכחי לפני כלב [ראה מאמר משמאל], אבל אם נשווה את פני הדור שלנו לפניהם של עמים אחרים, דומני שברוב המכריע של המקרים נעלה על רובם ככולם. אינני מתיימר לטעון שאין אצלנו "עשבים שוטים" מסוגים שונים - יש גם יש. אלא שמדוב במיעוט ואפילו במיעוט מבוטל והם אינם מי שמופקדים על ייצוג פני הדור. ומי שבוחר בהם כנציגי הדור, טועה טעות גדולה.
עם ישראל כמופת לגויים או כעם סגולה, ביטויים שבהם משתמש דור ומשתמשים אחרים כדי לייסר אותנו חדשים לבקרים על כל אירוע חריג, תוך העצמתו לממדים בלתי סבירים בעליל, כאשר עושים בהם שימוש שגוי, לא רק שאינם מחזקים את הטיעונים השליליים, הם עושים אותם למגוחכים. שהרי איש אינו סבור שתביעה זו מן העם היא משימה תחומה בזמן ובמקום. זו תביעה אוטופית במהותה שהרעיון העיקרי הטמון בה הוא שאיפה למצב רצוי בעתיד, מצב שיש לשאוף אליו ויש לחתור אליו, חלק מחזון אחרית הימים. וכשם שאין תאריך קבוע וחד-ערכי למועד הגעתו של המשיח, אין הגדרת תכולה קונקרטית לתביעה להיות מופת לגויים ועם סגולה.
עם ישראל אינו אמור להיות מופת לעמי העולם בכל שישחק לפניהם בחלון ראווה כלשהו ויוכיח השכם והערב שהוא נעלה. לא הם הגורם שכלפיו חייב עם ישראל דין וחשבון. עם ישראל חייב דין וחשבון למי שנתן לו את התורה וציווה עליו דרך חיים יהודית, לאחר שהעם קיבל על עצמו לציית. אינני נכנס כרגע לדיון אם דרך חיים יהודית היא שמירה קפדנית על כל תרי"ג המצוות ורק היא, או דרך חיים יהודית היא דווקא דרכה של החסידות - הכוונה והשפעתה. בכל מקרה, עם ישראל אינו עומד ואינו צריך לעמוד למבחן בפני זרים, אלא מי שממשיך את דרך האבות שקבלו על עצמם עול מלכות שמיים משום שחשבו שכך ראוי וכך רצוי להם עצמם.
אין בנמצא הגדרה מלאה למושג "עם סגולה", "עם מופת" או "אור לגויים" - מה יש בהם ומה אין בהם. אבל ברור שהליכה בדרך הישר, דרך העולה בקנה אחד עם עשרת הדברות, וקיום ציווי השם, ממשים מושגים אלה דה-פקטו. וככל שיתקרב עם ישראל להוויה הנכספת, יהפוך מדרך הטבע וכמובן מאליו גם לדוגמה חיה לאחרים; היותנו ל"עם מופת" אנו תפקיד אלא תוצאה. אדם - ישראל ולא ישראל - אדם הוא. בחזון אחרית הימים הכל חיים באופן דומה ובמסגרת הציוויים האלוהיים. עם ישראל, כאשר יחיה בדרך הטובה ביותר עבורו, ישמש דוגמה חיה גם לאחרים כיצד עליהם לנהוג, לטובתם.
ומאחר שהשאלה עד כמה אנו ממשים יום-יום ושעה-שעה את המופת שהציווי האלוהי משית עלינו נענית על-ידי הבחירה העצמית שלנו (הכל נקבע והרשות נתונה), האל לבדו הוא שאמור לשפוט אותנו על-פי מידת קיום התחייבותנו ולא שום אומה אחרת בשר ודם. מעגל הקשר בין העם לאל נסגר במושג השכר והעונש - שכר על הליכה בדרך הישר, כלומר בדרך שהתווה האל ושבה ייטב להולכים בה. ועונש על הליכה בדרך עקלקלה וזרועה אבני נגף, שבה ינגפו ההולכים באופן זה או אחר, צפוי ובלתי-צפוי.
ברור שבכל דור ודור עומד העם היהודי וכל יחיד בו בפני פיתויים שונים, רובם ממקורות חיצוניים לו ואחרים מתוך חולשת האנוש שכל יהודי בעצם היותו בן-אנוש נגוע בהן. לכן כל דור נדרש להתמודד מחדש עם אתגרי-הכשל ולהוכיח שהוא יכול להם.
הנחלת ערכים היא מעשה חינוכי מובהק. ואם אנו רואים כשלים במקומותינו, אפילו בהשוואה למה שאנו מסכימים שהיא דרישת-יסוד מובנת מאליה, מדובר בראש וראשונה בכשל חינוכי. בצורה סימבולית כזו או אחרת, "מעשה עגל הזהב" הוא מודל לכל אותן רעות שמציין דור און במאמרו, וגם לאחרות שהוא אינו מזכיר במפורש. מעשה עגל הזהב הוא הפרת אמונים, בגידה, רמאות, הונאה, היסחפות אחר פיתויי יצרים וגחמות ועוד. במילים אחרות, הפרת כל הוראות עשרת הדברות בעת ובעונה אחת. זהו סמל לכשל חברתי טוטלי של עם ישראל כלפי עצמו וכלפי האל, זה אינו נוגע לשום עם אחר.
כאשר דיבר בן-גוריון על הצורך להיות "עם סגולה" ו"אור לגויים", הוא לא כיוון למחויבות קונקרטית שלנו כלפיהם. הוא כיוון לחוסן המוסרי של העם היהודי עצמו וללכידות הפנימית שאורח חיים יהודי מעניק לעם היהודי. ושני אלה הם מאושיות העוצמה הפנימית וכושר ההישרדות שלנו. החשבון הפרטי הוא תמיד בין האדם לאלוהיו, והחשבון הציבורי הוא בין האדם לחברו. כאשר שני החשבונות הללו נמצאים ביתרת-זכות, עם ישראל מקיים את התחייבותו לאל ומגדיל את סיכוייו לשרוד ולהתפתח. יראו האחרים, יתרשמו, ושמורה להם הזכות לנהוג כמוהו, אבל לא יותר מכך; ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו. אצל העם היהודי, "באשמתו" כי כך בחר, זו סיבת הקיום ותעודת הביטוח מטעם ההשגחה, כאחת.
תדיר נעשה במקומותינו שימוש בלשון "סגי נהור" או בלגלגנות יתרה במושג "עם בחירה" או "עם נבחר", והדבר מעיד לא פעם על חוסר הבנת משמעות המושג. העם איננו בוחר את עצמו ואיננו מעיד על עצמו. עם שבוחר את עצמו אינו ראוי בעיני אנשים ואינו ראוי בעיני אלוקים. "העם הנבחר" הוא בחירה אלוקית, אבל בחירה שמושתתת על החלטה ונכונות לקבל עול קשה מכל מה שנטל עצמו איזה עם מוכר אחר. החלטה בלתי-הפיכה, ראוי להדגיש. דור און עוסק למעשה בכשלים של מנהיגות לאומית, וכאן אין כלל שאלה של עם נבחר, או כל סופרלטיב אחר. נכון שעם כמסגרת חברתית עשוי לצאת נשכר ממנהיגות טובה, ונפסד ממנהיגות רעה, אבל גם המנהיגות אינה חזות הכל. השגיאה הבסיסית בגישה של דור און היא שהוא מתאר מציאות כאילו היא אינה תוצאה מובהקת של התנהגות כל אחד ואחד מאיתנו - אלה שעושים רע, אלה שעושים טוב ואלה שאינם מונעים מהראשונים להרע לכולם. האחריות הקולקטיבית אינה ערטילאית. אחריות קולקטיבית היא מעשה מרכבה של האחריויות האישיות של כל מרכיבי החברה - מה שהם עושים ומה שהיה עליהם לעשות והם חומקים מעשייתו.
מעשים חריגים יש ויהיו מן הטעמים שכבר עמדנו עליהם קודם. הפיכתם למראה קולקטיבית שמשליכה על כולם אחריות שווה ואישום זהה היא שוות-ערך לענישה קולקטיבית שאין בה הגיון, אין בה צדק ואין בה חינוך קונסטרוקטיבי.
בכל דור ודור היו לעם היהודי מודלים לחיקוי שלילי, למן העמלקים במדבר, עבור דרך הכנענים ועמי ארץ-ישראל האחרים בתקופת ההתנחלות בארץ, דרך פלישתים, ארם ואחרים, דרך האימפריות הגדולות: אשורים, בבלים, יוונים, רומאים, בזנטים ועוד. כיום זו ארה"ב של אמריקה עם שוליים באירופה המערבית. אולם הדיכוטומיה נותרה על-כנה: מצד אחד עם הדבק בדרכו, בשפתו, בתרבותו, במסורתו ובהתחייבותו במעמד הר-סיני. ומצד שני - כל שאר הפיתויים וחיקויים מתוך התבוללות והתבטלות.
המסר הבסיסי אקטואלי גם בימים אלה. המפתח לשינוי הוא חינוך גם בימים אלה. מצד אחד "התייוונות" שמנסים לכסותה במילים יפות של מודרנה ופוסט-מודרנה, טכנולוגיה, עושר חומרי, "חיי נצח" והגשמה עצמית לפני הכל ומעל לכל וכשליהן. ומצד שני הדרך היהודית שבה האדם במרכז - כולם נבראו בצלם - כולם שותפים לאותה ברית ישנה וכולם מחויבים לדרכה. תרצה - הקיום הוא מעשה ידי האל; תרצה - הוא תולדת הבחירות הנכונות של כולנו.
השאלה איננה אם אנו "אור לגויים" או לאו, השאלה האמיתית היא אם אנו ערבים זה לזה ואור לעצמנו; לא בגללם, אלא בגללנו. את הדרך לעשות זאת ואת התשובה לשאלה היכן אנו עומדים בכל רגע נתון על סרגל המדידה הבלתי מוגבל הזה, לא נלמד מאף אחד זר, רק בדרך החינוך והחינוך העצמי - והגית בה יומם ולילה...
