ככה לא בונים חומה סוף השבוע התאפיין במלל בלתי פוסק על פיפ"א. ישראל כמעצמת "להג ספורט" (טוב, זה מה שנשאר כאשר ההישגים אינם מרשימים) ברברה עצמה לדעת סביב הדיון בקונגרס פיפ"א הבקשה הפלשתינית להשעות את ישראל. במשך שבוע, כמעט, עסקו מהדורות החדשות, במסירת תוכן הפגישות עם אחד ספ בלאטר (שעד לפני שבוע כמעט שום מגיש/ה לא ידע מיהו). לעיתים נוספה אמירה שאופ"א איתנו (בדרך-כלל אוית שם האיגוד האירופי בשגיאות).
ראש הממשלה היה מעורב, גם לנשיא (כרגיל) היה מה להגיד וכמותם עוד פוליטיקאים רבים אחרים. גם משרד החוץ (המפוצל), משרד הספורט, משרד האיומים האסטרטגים, כמו גם משרד הדיאלוג האסטרטגי, כולם זעקו נגד עירוב פוליטיקה בספורט והלעיטו את התקשורת הישראלית בהודעות לעיתונות על מעורבותם של הפוליטיקאים במניעת עירוב פוליטיקה בספורט.
איך זה הולך יחד? לי אין פתרונים. יתרה מזאת, זירת ההתמודדות היא ראשי התאחדויות הכדורגל ברחבי העולם. חיפשתי בנרות אולי מישהו ממוציאי ההודעות לעיתונות פנה לאיזה יו"ר התאחדות שהוא מכיר. אולי ניסה להפעיל מאן דהוא המקורב ליו"ר התאחדות. מישהו מהמגזר העסקי? מעולם התקשורת במדינה כלשהי. יוק. כי אצלנו מה שחשוב באמת, זה עשיית רושם בבית. חשוב לגייס תומכים בישראל ומה מרוויחים מגיוס עוד התאחדות בעולם לצידנו?
לקח אחד חשוב חייבים ללמוד מאירוע פיפ"א והוא לקראת מה אנחנו הולכים. קיפאון מדיני עלול, חלילה, להוביל לשפיכות דמים. למדנו זאת, בכאב עצום, על בשרנו בעבר. אבל בעולמנו המודרני, אפשר גם לשלם בדרכים אחרות. אז אולי יש מי שאומרים שממילא הכדורגל הישראלי לא שווה כלום ואינו דומה למשחק שמשחקים רוב אומות העולם. ויהיו שיוסיפו ששום נזק לא ייגרם אם דמארי לא ישב על הספסל בליגה השנייה בגרמניה ואג'ידה לא יספוג ששיה מ
מכבי תל אביב. אבל אירועי פיפ"א יכולים להיות יריית פתיחה.
אז אולי לא נוכל להשתתף באולימפיאדה הבאה, חוקרים ישראלים לא יוכלו ליטול חלק במחקרים חובקי עולם במימון בינלאומי גדול, היצוא הישראלי ייפגע ובסוף נגיע, חלילה, למצב בו יהיו נמלי תעופה בעולם שלא יתנו לישראלים להיכנס. אם הייתי בין ראשי האופוזיציה, זה מה שהייתי מציג לציבור. עתיד מורכב קשה שיש לעשות הכל כדי להימנע ממנו. לא גישה ילדותית של: "זה מה שבחרתם - זה מה שמגיע לכם". אין כאן אתם ואנחנו. יש כאן רק אנחנו ואנחנו. ישראל היא של האופוזיציה לא פחות משל הקואליציה.
מזה כשנתיים קובל יו"ר התאחדות הכדורגל הפלשתינית, ג'יבריל רג'וב, נגד התנהלות ישראל מול הכדורגל הפלשתיני וקורא להחרמתנו. כמעט כל מי שמעורב בעניין אומר (כאילו מתוך ידיעה): "כל הבעיה איתו שישראל פגעה בזכויותיו האישיות ולכן הוא פועל נגדנו". נניח שזה נכון. ויותר מכך נניח שהמהלכים נגדו מוצדקים, אך האם המחיר כדאי במונחי עלות-תועלת? אולי עדיף להחזיר לו את תעודת הוי.אי.פי שלו (אם באמת זו הבעיה ואם לא החזרנו לו ביום שישי בבוקר)?
הסרט הרצוג סרטה של
ענת גורן הזכיר לי נשכחות. הסדרה הנבחרים שעשה
חיים יבין בעבר אחרי מערכות בחירות. זו שזכורה לי במיוחד היא זו שאחרי בחירות 1996. להזכירכם - הבחירות בהן ניצח נתניהו במפתיע את
שמעון פרס. נראה לי כי המניע לפתוח לחלוטין את מטה הבחירות לעין המצלמה נבע, כאז כן עתה, מהביטחון העצמי בניצחון. "אם מנצחים, אז חשוב שייראו אותי (את מנהל הקמפיין) כאחראי לכך. כקוסם שהביא ניצחון. זו מביא כבוד וחשוב מכך מביא פרנסה. ספק קל שבקלים בסיכוי לנצח היה סוגר הרמטית את המתרחש מאחורי הקלעים בפני ענת גורן. אז ב-1996 נפגע
חיים רמון קשות מהסרט "הנבחרים". ובמקום המנצח הגדול הוא יצא "כמפסיד היחיד". כך גם עכשיו.
אדלר, אסא, שנקמן ואחרים יצאו רע מהסרט והתחושה המלווה את הצופה שמודע לתוצאות כפי שהושגו (ואינו מפנים את העובדה שהסרט נערך על שולחנות העריכה אחרי היוודע התוצאות) היא של "איך הם לא ראו מה שאנחנו רואים בסרט?". לזכותם של מנהלי קמפיין הרצוג אספר רק עוד סיפור קצרצר מקמפיין 1996. אז שימשתי כדובר מפלגת העבודה ובמהלך מערכת הבחירות ישבתי כל לילה בישיבות מטה ההסברה לידו של מומחה בחירות שמשמש היום כבעלים של משרד לובינג גדול (הייתי מפרסם את שמו לו הייתי מבקש רשותו). אחרי ההפסד בבחירות כשהתחילה ביקורת קשה נגד הקמפיין כפי שבוצע וכן הטחת האשמות בין רמון לברק, אמר לי אותו שכן ללילות הארוכים: "רק תחזור בקול רם על מה שאמרת לי כל לילה. משעה 00:00 ועד 05:00 חזרת ומתחת ביקורת קשה על הקו האסטרטגי. אמרת שטועים ויש סיכוי שפרס יפסיד. ככל שהתקרב יום הבחירות אתה, יורם, היית יותר עיקש בדעתך שהכישלון מול העיניים. אז סתמו לכולם את הפיות ולא נתנו לשום דעה אחרת לחיות, אבל עכשיו תגיד את שהיה לך להגיד".
"ידידי היקר", השיבותי לו, "אמנם מתחתי ביקורת על הקמפיין. נכון שחשבתי שהולכים להפסיד, אבל מי יודע אולי אם היו הולכים בדרכי פרס היה מפסיד בהפרש גדול יותר? אין שום דרך לדעת אם הקמפיין מיצה את המקסימום או את המינימום ולכן צריך להתרכז בעתיד". כך חשבתי אז וכך אני חושב גם היום לגבי קמפיינים פוליטיים, אבל ברור שלדעת לקשור פלריג מפלסטיק כדי שלא יעוף ברוח, אין צורך בגאון פרסום, מספיק מישהו שהיה בצופים ויודע לעשות קשר מוט רגיל.
