"נכון שרגולציה, מתערבת בפעילות המסחרית וכך מטבע הדברים מגבילה אותה. אבל צריך לזכור, שאנחנו נמצאים בצומת דרכים שבה אם לא נפעיל רגולציה נכונה עכשיו, אנחנו עלולים להיתקל בבכייה לדורות ועיוותים במשך עשורים רבים בעתיד". (הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר, פרופ' דיויד גילה).
כמו בכל עניין שקשור לכלכלה הניאו-ליברלית שמתפתחת ומתגבשת מיום ליום בישראל, הגז הטבעי שהוא משאב ציבורי במים הכלכליים של המדינה, הפך כמובן ל'סלע המחלוקת'. עד תהליך מציאת משאבי הגז, נחשבה מדינת ישראל למדינה ענייה במשאבי טבע וחומרי גלם, ולכן הייתה איפה תלויה ביבוא משאבים.
החלק היחסי של המדינה בהכנסות מהפקת משאבי הטבע הטריטוריאליים שבה קטן, זו מגמה שונה בהיפוכה מזו שבמדינות העולם המפותחות בימינו. לאחר גילוי הגז הטבעי, מצבה של ישראל קיבל תפנית חיובית, מאחר שמציאת משאב הטבע החדש הינו בעל ערך כלכלי רב. עם זאת, הגיע, בין היתר, החשש הראשוני מצידם של כלכלני ישראל השונים, מהמצב שנקרא "המחלה ההולנדית". זו תיאוריה המתארת, את הקשר שבין גילוי וניצול אוצרות הטבע במדינה כלשהי, ובהיקף משמעותי ורב לכלכלתה, לבין ירידה ביצור וביצוא של ענפי תעשיה מסוימים.
כל זאת על-רקע הגידול החד בהכנסות ממטבע חוץ והתחזקותו של המטבע המקומי, אשר מביאים לירידה בתחרות של אותם ענפים. התאוריה נשענת על מה שקרה בהולנד, לאחר מציאת שדות הגז הטבעי בשנת 1959, כאשר הכנסות שזרמו לקופת המדינה החל משנות ה-60, הביאו תוך מספר שנים להתחזקות הגילדן ההולנדי (המטבע המקומי לפני כניסת האירו), לירידה בתחרות התעשיה המקומית, לירידה ביצוא ולגידול באבטלה.
את מה שקורה מאז הקמת אסדות הגז הישראליות, ניתן להסביר כהיעדר מדיניות כלכלית ברורה, מצד אחד מונתה "ועדת צמח" שבה הממשלה דורשת קבלת תמלוגים מהכנסות הפקת המשאבים וזאת מבלי להגדיר את אופן השימוש בהם, אלא רק בהגבלת היצוא ל-53%, כאשר ברקע מלווים קולות של דרישה ציבורית לחלוקה צודקת של משאבי הטבע השייכים למדינה ושאינם קשורים אך ורק לגז הטבעי.
העניין בנושא הנ"ל, מוביל ברוב המקרים כאמור לעמימות. מצד אחד הרי ברור למדינה שבכדי להוזיל עלויות אנרגיה מקומיות לכלל הציבור, יש להבטיח היקף גז מספק. מאידך-גיסא,
ניהול מונופול גז טבעי שמתפתח על-ידי גורמים עסקיים כנובל אנרג'י,
קבוצת דלק, אבנר וכדומה, המגיעים עקב היעדר מדיניות ממשלתית ברורה, באשר לניהול משאבי טבע השייכים למדינה, מוביל בין היתר לקבלת החלטות אקראיות וחלוקת תועלות ממשאבי טבע כמו הגז, על-פי החלטות עסקיות ורווחים בשל היעדר שקיפות של התהליכים וההכנסות.
לגבי עתודות הגז, הנושא קיבל מעט זווית פופוליסטית. אין זה אומר, שלא אמורה להיות רגולציה ממשלתית מפוקחת על תהליכי היצוא, אך ברמה הכללית המציאות מכתיבה דווקא דחיפות להוצאת הגז מאסדת "לוויתן", מכיוון שכיום מייצרת ישראל קרוב ל-60% מאנרגיית החשמל שלה, על בסיס צינור גז אחד וקטן יחסית ובלבד מאסדת "תמר".
מימון של צינור גז נוסף באחת מהאסדות, הוא פונקציה מאוד הכרחית במצב הנוכחי והוא עולה לא מעט הון, ביחד עם הנחות המוצא כי קיימים כבר על השולחן הסכמי יצוא עם מדינות באירופה וכמו-כן עם מצרים וירדן, מה שעלול להביא למצב עתידי של נטישת משקיעים וקונים לטובת משק הגז הטבעי של אירן (עתודות גדולות הרבה יותר), שתקפוץ על כל יצוא לאחר הסרת הסנקציות הצפויה.
משק הגז הטבעי של ישראל יכול לפעול ולהיכנס למסגרת של תוכנית סדורה לשימוש בהכנסות, באמצעות קרן ריבונית להשקעת רווחים מתקבלים ממשאב הטבע הלאומי. בנוסף, קביעת יעדי השקעה בהכנסות למטרות לאומיות ארוכות טווח וכמו-כן, אימוץ של תקן אוניברסלי והדרכה של ה-
OECD לניהול הכנסות ממשאבי הטבע.
בנובמבר 2012, הכריז הממונה על ההגבלים העסקיים על השותפות בתמר ובהן אבנר, כעל מונופול בתחום אספקת גז טבעי. יותר מדי סיפורים שצצים על קשרי הון עם השלטון והממסד שהעבירו לא מעט אנשי ציבור ועובדי ציבור ל"מגזר הטייקוני" לאחר סיום תפקידם, דבר המעלה שאלה חשדנית, האם באמת המדינה במצבה הנוכחי באמת מעוניינת לשבור את מונופול הגז הטבעי?
יתכן שהמונופול אכן משפיע על קבלת ההחלטות בממשלת ישראל? ובכן, ככל הנראה השפעת המונופול שולית ביחס להשפעתה של המדינה על החלטות המונופול. ממשלת ישראל ככל הנראה, פשוט עדיין לא מעוניינת להחליט, ובמצב שכזה ויחס שכזה לתחרות בגז הטבעי של ישראל, מי יהיו המשקעים הזרים הנוספים שיפתחו את התחרות מול נובל אנרג'י, קבוצת דלק ואבנר?
