בשבועות האחרונים אנשים נחרדו לגלות שאחרים משתמשים באינטרנט בצורה שבה צריך להשתמש בה: כמכונה זולה ומהירה של חופש ביטוי. היתרון העיקרי ברשת (וברשתות החברתיות הנגזרות ממנה) הוא שבעצם כל אחד יכול להיות עיתון, וכל אחד יכול לפרסם את מחשבותיו, דעותיו, הגיגיו ומעשיו, לקרוא לאחרים לפעולה, ולאחר שהוא עושה את זה, יש לפרסומים שלו כוח. אם משהו אחד הבהיר את הכוח הרב שיש ברשת הוא העמל הקשה של המחוקקים לעצור אותה.
לפני כשבועיים
הורשע (בעקבות הודאתו, כמובן) עומר שלבי בפרסומי הסתה ונגזרו עליו תשעה חודשי מאסר; בפועל, כיוון ששלבי ישב במעצר חצי שנה, וכיוון שהתנהגותו תזכה אותו ככל הנראה בשחרור מוקדם, הוא לא ישב יום נוסף בכלא. ההסדר הזה הוביל להרשעה שנייה עם מאסר בפועל. בשני המקרים, נשלחו בני מיעוטים למאסר או למעצר בעקבות דברים שפרסמו ברשתות חברתיות שלא גרמו לנזק לביטחון המדינה, שלא הסיתו אחרים לפעולה אלימה, אלא רק עודדו את האויב במלחמה. אכן, דברים שלא נעים לשמוע באוזן, דברים שמעידים על הזיהוי של אדם מסוים עם הצד השני, אבל לא דברים שבגינם אתה אמור להישלח למאסר ושחירותך תישלל.
ההתאבדות שבוע חלף, ו
גברת בשם לי יורסיטה פרסמה את שעברה בלשכת האוכלוסין: היא סיפרה כיצד עמדה בתור מיוחד להורים עם ילדים, אך קיבלה יחס שונה מהיחס שהורים אחרים קיבלו באותו התור. לטענתה, הדבר נבע מגזענות של מנהל לשכת האוכלוסין. לאחר הפרסום,
התאבד מנהל לשכת האוכלוסין.
בעקבות אותה התאבדות החלו קריאות ברחבי הקשת הפוליטית להפעיל צנזורה רבה יותר על הרשת. הדבר הצטרף ל
הצעת חוק (מיותרת, משום מה) של ח"כ
רויטל סויד להטיל הגבלות נוספות על רשתות חברתיות ופרסומים ברשת. בעצם: כל המחוקקים
אחידים בדעתם שיש להצר את
חופש הביטוי ברשת, ולא בודקים את התועלות החברתיות בביטוי. הסיבה הפשוטה בגינה חברי הכנסת טועים היא שבדמוקרטיה יש לכל אדם את
הזכות להיעלב בשקט.
המחיר הדוגמה של אנשי הניתוח הכלכלי של המשפט (כאן -
[קישור]) היא פשוטה: כאשר הרכבת נוסעת על פסים היא יוצרת נזק סביבתי מסוים בצורה של שריפה בשדות חקלאיים כתוצאה מהגיצים. השאלה היא האם חברת הרכבות צריכה להיות אחראית לשריפה הזו או פטורה מאחריות (ואז החקלאי משלם). הנחת המוצא שלנו (כחברה) היא שאם הרכבת תצטרך לשלם סכום כלשהו עבור השריפות, היא לא תיסע כלל; אך שהתועלת של החברה מאותה נסיעה גדולה יותר מהעלות החברתית בהתקנת אמצעי זהירות מצד החקלאי והזזת השדות שלו כך שהוא לא ייפגע בצורה סטטיסטית. כלומר, כאשר ישנה טכנולוגיה חדשה (רכבת, אינטרנט) אז נפגעים פוטנציאליים (חקלאים, עובדי ציבור) צריכים לשנות את ההתנהגות שלהם ואת אמצעי הזהירות שלהם כדי לספוג חלק מהעלויות השליליות, והחברה מקבלת הרבה מאוד תועלת. (כאן פישטתי שנים של מחקר בתחום הניתוח הכלכלי, אז אל תבקרו אותי על זה שהביקורת הזו שגויה או מפושטת יתר על המידה.)
הכוח שנתנו הרשתות החברתיות לציבור בשנים האחרונות הראה תוחלת חברתית רצויה: מחאות
הקוטג' ו
המילקי הורידו את המחירים במשק, פעילות של מחאה ציבורית עקב שירות רע בחברות מסוימות הביאה לשינוי בהרגלי הצריכה של הציבור, הביקורת הציבורית על העדר שקיפות הביאה לשינוי
[קישור] בדרך שבה חברי כנסת נוהגים. התועלת הרבה מהרשתות החברתיות אינה יכולה להיות מבוטלת לרגע.
המחיר שאותן רשתות חברתיות וחופש ביטוי זול מטילים הוא מחיר שולי, קטן, על פרטים באוכלוסייה שלעיתים משלמים מחיר קשה כל אחד (תחשבו על חקלאי שנשרף לו היבול), אבל בהשוואה לתועלת החברתית, זה מחיר שניתן לשלם.
אנו משלמים כל שנה מחיר של מוות (לא פגיעה בנפש) של
מאות אזרחים בשביל להגיע ממקום א' למקום ב' מהר יותר, ואנחנו לא מבקשים לסגור כבישים, אבל כשזה נוגע לביטוי, אנחנו ממהרים להעניש כי זה מאוד קל להיטפל לרשת. אם היינו מפעילים את אותו ההיגיון, אז מזמן לא הייתה תחבורה.
