ג'יי אדגר ברכה

ג'יי אדגר הובר עמד בראש מחלקת החקירות של משרד המשפטים האמריקני בשנים 1935-1924, וכאשר הוקמה הבולשת הפדרלית (ה-FBI) - עמד בראשה מ-1935 עד מותו בשנת 1972. נשיאים באו והלכו, שרי משפטים נכנסו והתחלפו - והובר תמיד היה שם. 48 שנים ברציפות באותו תפקיד. הביוגרף של הובר, קנת אקרמן, טוען שאין זה נכון שנשיאים לא פיטרו את הובר משום שהיו לו תיקים על כולם. מצד שני, ריצ'רד ניקסון אמר ב-1971 שהוא נמנע מהפיטורים בין היתר משום שהוא חושש מפני פעולת תגמול. ואילו הארי טרומן אמר עשרות שנים קודם לכן, שהובר הפך את ה-FBI למשטרה הפרטית שלו. ובכל מקרה, העובדה שבפיקודו אספה הבולשת מידע רב ועצום כמעט על כל מי שזז בוושינגטון - עובדה זו אינה נתונה במחלוקת. אפרים ברכה מעלה אסוציאציות ברורות להובר. לא רק שאיש אינו מפטר אותו - איש גם אינו מעז לחקור אותו. השאלות המטרידות הולכות ומתרבות, החשדות הולכים ומתעבים - וברכה מקבל יחס שאיש בישראל לא זכה לקבל כמותו. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ופרקליט המדינה, שי ניצן, מקבלים עוד ועוד מידע. ב-News1 אנו חושפים את מעלליו כמעט על בסיס יום-יומי. עורכי דין מן השורה הראשונה תוהים מה לעזאזל קורה כאן - או ליתר דיוק: מה לעזאזל לא קורה כאן. והתשובה: כלום. אפס. נאדה. גורנישט מיט גורנישט. ואז עולה כמובן שאלת-השאלות: איך זה יכול להיות? בואו נגיד שכל מה שפרסמנו כאן הוא עלילות שפלות. בואו נגיד שכל הטענות הן תוצאה של נקמנות מצד עבריינים שברכה לכד. בואו נגיד שברכה הוא הקצין נקי הכפיים ביותר בתולדות משטרת ישראל. אבל איך נדע את זה, אם איש אינו טורח לחקור? תפקידן של רשויות החקירה הוא להגיע לחקר האמת, לא למצוא אשמים - ואם יש האשמות שווא, תפקידן הוא להפריך אותן. במקרה של ברכה, אפילו זה לא נעשה. חמור מכך: גם כשעלתה דרישה לנקוט יוזמה והוגשו עתירות לבית המשפט העליון, ניצנשטיין התנגדו בתוקף תוך שהם מוסרים לבג"ץ מידע מטעה ומסולף. אנחנו נשארים עם שתי תשובות אפשריות לשאלה הקודמת: או שניצנשטיין רשלנים או שיש להם ממה לפחד. וכמו בהרבה מקרים, תחליטו אתם איזו אפשרות גרועה פחות. התחושה שלי נוטה לכיוון האפשרות השנייה, וזה הדבר המפחיד ביותר בכל העסק: שמא קצין משטרה בכיר בתפקיד סופר-רגיש יודע כל כך הרבה על בכירי מערכת אכיפת החוק, עד שהם אינם מעזים לגעת בו. וזה מפחיד משתי סיבות: משום שמידע כזה חייב להיות אמין ומפליל, ומשום שתת-ניצב במשטרת ישראל סוחט את האנשים הבכירים ביותר שאמורים להגן עלינו מפני עבריינים. במצב הזה, אי-אפשר להמשיך ולסמוך על ניצנשטיין שיעשו משהו. גם אם בסופו של דבר הם יורו על חקירה נגד ברכה, הזמן בו לא עשו דבר יפגע בה קשות, ולכו תדעו איזו מוטיבציה תהיה לחוקרים כאשר רוח המפקד הברורה היא "לא לגעת בו". במצב הזה, אין מנוס מהתערבות של הדרג המדיני. תכף יתחילו הצעקות: מה פתאום שפוליטיקאים יורו למשטרה ולפרקליטות את מי לחקור? אז קודם כל, השרים נושאים באחריות המלאה לכל מה שקורה במשרדיהם, ואינם יכולים להתחמק ממנה בנימוק ש"זה עסק של הדרג המקצועי". שנית, שר הביטחון יכול וחייב לתת הוראות לרמטכ"ל, אז השר לביטחון פנים יכול וחייב לתת הוראות למפכ"ל, ושרת המשפטים יכולה וחייבת לתת הוראות ליועץ המשפטי ולפרקליט המדינה. מספיק כבר עם התפישה המעוותת הזאת שאומרת, שרק בגלל שהם לובשי מדים או עורכי דין - מותר להם לעשות ככל העולה על רוחם ואיש אינו יכול לומר להם מה לעשות. והעיקר: הפרשה הזאת כל כך חמורה, עד שאין מקום להתעסקות בשאלה מי ייתן את ההוראה. ושוב: גם אם הכל עלילות - חובה לברר אותן עד תום כדי לנקות את ברכה ולבדוק מהו הרקע לדברים. בדיוק כמו שבפרשת הרפז ברור שהמסמך המפורסם היה פברוק אחד גדול, אך חקירת מקורו הובילה לחשיפת בור נחשים עמוק יותר מהבור שבקריה. עם זאת, איכשהו יש לי - ולא רק לי - תחושה שחקירה מקצועית ממש לא תמצא שמדובר בעלילות. האחריות הזאת מוטלת לא רק על גלעד ארדן ואיילת שקד. בשעה טובה ומוצלחת הוקמו הוועדות בכנסת, ולפחות לשתיים מהן צריך להיות מה להגיד בנושא: ועדת חוקה חוק ומשפט והוועדה לביקורת המדינה. הראשונה צריכה לזמן את ניצנשטיין כדי שימסרו לה דין וחשבון על הפרשה ויסבירו - באולם פתוח ומול התקשורת - את מחדליהם. השנייה צריכה לפנות למבקר המדינה, יוסף שפירא, ולהטיל עליו לבדוק את כל ההיבטים של העסק: המשטרה, הפרקליטות, מח"ש, כל מי שאיכשהו קשור לסיפור. פרשת אפרים ברכה היא כבר הרבה מעבר לשאלת יושרו של קצין משטרה אחד, בכיר ככל שיהיה. זו כבר שאלה של יכולת מערכת אכיפת החוק להתמודד עם חשדות לשחיתות בצמרת הגבוהה ביותר שלה. זו כבר שאלה של האם קצין משטרה בכיר סוחט את היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. זו שאלה שחייבים לתת עליה את התשובה המעמיקה והמוסמכת ביותר - ומיד.