חדשים לבקרים נתקלים בתי המשפט בסכסוכים מרים בין קרובים סביב ירושות וצוואות, וברבים מהם מתעוררת השאלה האם המנוח היה כשיר לערוך את הצוואה שבמחלוקת. קרבות ירושה חושפים אולי את השלדים המכוערים ביותר ששמורים בארונות של משפחות אלו, ודומה שבתי המשפט לענייני משפחה ועורכי הדין העוסקים במלאכה למדו להכיר את טבע האדם כשהוא בתוך ביתו פנימה - ולא מצד מחמיא במיוחד או נוסך אופטימיות יתרה.
לאחרונה (11.3.15) ביטל בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע צוואה שעשתה קשישה בת 88. באותה פרשה ניטש סכסוך מכוער במיוחד בין קרובי המנוחה. בשנת 2007, בהיות הקשישה בת 85, עתרו קרוביה לבית המשפט בבקשה להתמנות כאפוטרופוסים, אך בית המשפט שהתרשם ממצב האישה באופן בלתי אמצעי קבע, שהיא מסוגלת לדאוג לענייניה ולכן אין כל צורך במינוי אפוטרופוס.
כעבור שלוש שנים פנתה נכדתה לבית המשפט שוב בבקשה להתמנות כאפוטרופא על האישה. דודתה (אחותה של אימה ובתה הנוספת של הקשישה) התנגדה, וכך גם הקשישה עצמה שביקשה שלא ימונו לה אפוטרופוסים. אך לאחר שבית המשפט ראה את התיעוד הרפואי שהובא בפניו, החליט להיעתר לבקשה. תחילה מינה את הנכדה לאפוטרופא באופן זמני, ובחלוף חודשיים הפך את המינוי לקבוע ואף הכריז על האישה כפסולת דין.
מקץ זמן קצר גילתה הנכדה שחודשים ספורים לאחר פנייתה לבית המשפט, הקשישה לכאורה העבירה את דירתה במתנה לאותה בת שהתנגדה למינוי אפוטרופוס. בעקבות מידע זה פנתה הנכדה לבית המשפט בבקשה לבטל את המתנה, והבקשה התקבלה. השופט קבע, כי לקשישה לא הייתה מסוגלות מנטלית להבין את פשר העסקה שנעשתה לטובת בתה ושאותה בת ניצלה לרעה מצוקה זו:
"יותר ממה שמניתי לעיל, ניתן למצוא באסופה של מסמכים רפואיים שהוגשה לי ושממנה ניתן ללמוד באופן חד-משמעי, שהגב' [פלונית] לא הייתה מסוגלת לגמירות דעת, עת שחתמה על המסמכים להעברת הדירה לשמה של הנתבעת, הגב' [אלמונית]. ברור בעיני כשמש בצהרי יום שרב, שכל מה שאמרתי לעיל, היה ברור גם לנתבעת עת שביקשה לבצע מחטף ולהעביר את דירת האם על שמה - וכל זה, ימים אחדים קודם הכרזתה הצפויה של האם כפסולת דין".
אולם בכך לא תם הסיפור. בשנת 2010 הלכה האישה לעולמה, ולאחר פטירתה התגלה, כי הותירה מספר צוואות. צוואה אחת נערכה בפני עדים כשהייתה בת 80, וצוואה נוספת נעשתה אצל נוטריון בהיותה בת 88, ושוב - מספר חודשים לפני שמונתה לה אפוטרופא ופסולת דין. בין בנותיה ואחיותיה של המנוחה פרץ קרב ירושה, כאשר אחת הבנות, שהיא אמה של הנכדה האפוטרופא, ביקשה לקיים את הצוואה הראשונה, ואילו הבת השנייה (אותה דודה שניסתה לקבל דירה במתנה) עתרה לקיום הצוואה המאוחרת.
בית המשפט ביטל את הצוואה האחרונה הגם שנערכה בפני נוטריון והורה על קיום הצוואה המוקדמת. השופט אלון גביזון הסתמך בהכרעתו בין השאר על החלטות עמיתיו שמינו לקשישה אפוטרופא והכריזו עליה כפסולת דין, וזאת כאמור מספר חודשים לאחר עריכת הצוואה המאוחרת. השופט למד מכך, בצד עיון בשורה של מסמכים רפואיים שלימדו על תפקוד קוגניטיבי ירוד ובעיות זיכרון קשות, כי המצווה הייתה שרויה במצב פיזי ומנטאלי שבו נעדרה יכולת אמיתית להבין את משמעות הצוואה המאוחרת.
בניסיון להוכיח שהקשישה הייתה צלולה בדעתה כשעשתה את הצוואה האחרונה, אותה בת שביקשה לקיים את הצוואה הגישה לבית המשפט הקלטה ותמלול של שיחה עם אימה. אלא שבית המשפט דווקא ייחס את המהלך לחובת הבת. השופט תמה מדוע אותה בת, מצד אחד, רואה צורך בהקלטת אימה לשם שמירת ראיות לעתיד לבוא, אך מנגד אינה טורחת לעשות את הדבר הבסיסי - להצטייד בחוות דעת רופא בעניינה של המצווה לפני עשיית הצוואה המאוחרת, כפי שמקובל לעשות לפני עריכת מסמכים משפטיים רבי-חשיבות שנוגעים לענייניהם של קשישים. "תמיהה זו", הסביר השופט, "יחדיו עם העובדה כי גב' [אלמונית] לקחה חלק בבדיקת המנוחה במרפאת הזיכרון, יכול ויש בה כדי ללמד כי גב' [אלמונית] עצמה לא האמינה בטענתה בדבר כשירותה הקוגניטיבית של המנוחה".
לבת לא הועילה גם עדותו של הנוטריון שערך את הצוואה המאוחרת ושהעיד, כי המצווה הייתה כשירה וצלולה בדעתה. בית המשפט העדיף את עדויותיהם של רופאים שסברו אחרת. הנוטריון, נימק השופט, הוא שעשה את הצוואה ויש לו אינטרס להגן על כשרות הפעולה המשפטית שביצע. כאמור, הצוואה המאוחרת בוטלה, ניתן צו קיום לצוואה הראשונה והבת שהפסידה חויבה לשלם הוצאות בסך 30,000 שקל.
