העמוד האחורי של
ידיעות אחרונות (יום ה', 4.6.15) מדגים היטב את ההזניה של שני מקצועות שאמורים להיות מעמודי התווך של הדמוקרטיה וההגנה עליה: עריכת הדין והעיתונות.
"אוזניים לשמיכי", מכריזה כתבה התופסת כמעט את כל שטח המערכת בעמוד. הסיפור: סכסוך משמורת בין בני זוג, שניהם עורכי דין, שהוביל את הגבר להתלונן במשטרה שהאישה הטמינה מכשיר האזנה ב"שמיכי" של בתם. זו ההזניה הראשונה: של העיתונאי צח שפיצן ושל עורכיו ובראשם
רון ירון. כל עיתונאי משפטי מתחיל יודע, שסכסוכי גירושין הם כר פורה להאשמות והאשמות שווא ועלילות ועלילות-נגדיות. כל עיתונאי משפטי מתחיל יודע, שלא מפרסמים את הסיפורים הללו - גם משום שיש סימן שאלה גדולה סביב החוקיות של הפרסום הזה.
וכאן מגיעה ההזניה הגדולה - מצידם של עורכי הדין. ראש וראשון להם ושמו מוזכר כאן לדראון: אמיר מורשתי. ברור לחלוטין שהוא אשר העביר לעיתון את הסיפור, וגם טרח להדגיש ש"17 שנים אני מייצג נאשמים ומתלוננים בהליכים פליליים". מורשתי חייב לדעת שאת הסיפורים הללו אסור לפרסם. אסור, נקודה. אולי פורמלית הוא מכוסה - כי מדובר בתלונה למשטרה וכנראה לא במשהו מתוך התיק החסוי שבבית המשפט למשפחה - אבל ברור שאת רוח החוק הוא הפר ברגל גסה. ולמה? התשובה ברורה לחלוטין: משיקולים של פרסום אישי גרידא. לעזאזל החוק, לעזאזל האתיקה, לעזאזל טובת הלקוח.
באי-כוחה של האישה, עוה"ד בני נהרי ושוש חיון, לא החמיצו את ההזדמנות להיכנס לעיתון גם הם. במקום להבהיר שמדובר בפרסום אסור, הם הגיבו ונתנו את הצד של מרשתם - שוב בניגוד לחוק. ותתפלאו לדעת מי הגורם היחיד שהיה בסדר בכל הסיפור: המשטרה - שהבהירה שמדובר בצנעת הפרט ולכן לא תתייחס לדברים.
אם עורכי דין ועיתונאים רוצים להבין את פשר הדימוי הציבורי הירוד שלהם, שיפנו לסיפור השמיכי. נפגשים שם עורכי דין תאבי פרסום ומפרי כללים, עם עיתונאים חובבנים וצהובוניים. כך נראים שני המקצועות החשובים הללו.
