זהו שם להקה ידועה בארץ הקודש. יש לה שיר אחד, שלא היא כתבה, ולא לה הביצוע המקורי, זה שיר של מאיר בנאי, אבל יש בביצוע שלה עוצמה מהממת שאין כמותה, ושמו 'אצלך בעולם'.
עוצמה צלולה, חרישית, מהפנטת ויהודית מאוד, תמיד מצאתי בספריו של חתן פרס ישראל לספרות, אהרן אפלפלד. גם בספרו 'אבי ואמי' מצאתי תשובה מהממת בכנותה, לשאלה מי אנחנו היהודים?
את התשובה לשאלה מי אנחנו היהודים מנסים לתת היהודים עצמם, ללא הצלחה יתרה. דווקא הנזיר סרגיי, ושאר הלא יהודים, יודעים היטב מי אנחנו היהודים.
סרגיי התפלא ושאל: "ואין עוד יהודים מתפללים?". זה היה מוזר בעיניו ש"עם אלוהים אינו מתפלל". כך, באופן פשוט וישר, הוגדרנו על-ידי הנזיר סרגיי: עם אלוהים. לא זאת בלבד אומר סרגיי, אלא הוא מדבר בהתלהבות על השפה העברית ועל סגולותיה. הוא סבור כי מי שרוצה להתקרב אל כתבי הקודש חייב ללמוד עברית. לדעתו, אי-אפשר להתקרב לאלוהים בלי השפה העברית. היא המפתח להיכלו של המלך. אכן, יחסו של סרגיי ליהודים הוא חיובי, ליהודים מאמינים ולא ליהודים חופשיים.
בעל אחוזה אוקראיני, אביה של הסטודנטית מריה, שאל את הסטודנט היהודי החופשי, שבא לבקש את ידה של בתו: "מה ליהודי אצל האוקראינים?". וכה הוכיח האוקראיני את הסטודנט היהודי החילוני: כל אדם וצלחת המרק שלו. ליהודי צלחת מרק משלו. לאוקראיני צלחת מרק משלו. יהודי לא מערב חלב בבשר. האוקראינים דווקא מערבים. אתה כבר לא שומר את חוקי אבותיך? אתה טוב מהם? אתה חכם מהם? אתה כבר הולך בדרך משלך? אומר האוקראיני ליהודי החילוני. אומר לו האב האוקראיני: אומר לך דבר שאולי לא ימצא חן בעיניך. יהודי חייב להיות יהודי. כך ברא אותו האל. יהודי שאינו רוצה להיות יהודי הוא שד. לאחר שסיים את דבריו, סילק האב האוקראיני את הסטודנט היהודי החילוני מביתו, והזהירו לבל יהין לצאת עם בתו האוקראינית.
הנסיך פון - טאדן כתב לאהובתו היהודייה: אדם בלי אמונה הוא נטע בלא קרקע. היהדות עוד שומרת את האור הקדום, המדברי, של האמונה. לא כל אדם זוכה להיוולד יהודי. חבל שיהודי אינו שמח בחלקו ורחוק מאבות אבותיו, ששמעו את הקולות ואת הברקים רועמים בהר סיני.
בעל הבקתה ניקולאי, הפתיע בתובנות. הנה הוא מטיח דבריו, שהאנשים מקבלים הכל כמובן מאליו: את מי השתייה, את הפירות ואת הירקות, את החלב שמניבות הפרות. שום דבר אינו מובן מאליו. האדם אינו אדון לגורלו. על האנשים לברך. יש אלוהים בשמים שהוא מעניק לנו מטובו ועלינו לברך. אסור להיות כפויי טובה. אדם שאינו מברך מתריס כלפי מעלה. האנשים באים, נהנים, ושוכחים שיש אל בשמים. ניקולאי לא רואה את היהודים מברכים. הוא לא רואה אותם מתפללים. צאצאי היהודים מתעלמים מקיומו של אלוהים. היהודים חייבים להיות טובים יותר, נאמנים יותר. הם היו פעם הנבחרים של אלוהים והם יודעים מה אלוהים דורש מאיתנו. היום הם רובצים על הגדה, מתערטלים, משתזפים, סובאים וזוללים ומתגרים באלוהים. אסור להתגרות. מי שמתגרה באלוהים ייענש. את היהודים אין להכחיד. הם קמים על רגליהם וחוזרים ומתחילים מחדש. זה לזכותם. כוח החיות שלהם אינו יודע שיעור, יש ללמוד מהם.
אהבתי מאוד את דמותו של החובש סלובו, יהודי גבוה, שהיה חובש בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. סלובו הענק הוא בלתי נשכח. הוא מתייצב מול איכר אוקראיני שיכור, אשר שלף סכין ארוכה ובא לתקוף יהודים. רק סלובו, ניגש אליו, שלף את הסכין מידו, הרים אותו כמו שמרימים אלומת שחת והשליך אותו על הארץ. האיכר הנדהם, כנראה לא ציפה לתגובה מעין זו מיהודי, ונאלם דום. סלובו לא השיב לחוצפתו של האוקראיני וסכינו, הוא בעט בו. הלה התקפל וקרא, "אסור לבעוט בבני אדם. מי שבועט בבני אדם ייענש". סלובו התבונן בו משל לא היה אדם, אלא יצור נאלח. סלובו זקף את ראשו הגדול ואמר, "אסור להרשות התנהגות כזאת, אדם שמאיים בסכין הוציא עצמו מכלל אדם. על איום כזה יש להגיב מיד, ובכל החומרה. חולשה מזמינה תמיד אכזריות. איומים בסכין הם פשע".
