הגם שבשנתה ה-67 אין עדיין למדינת ישראל חוקה משלה - הגיעה העת שזו סוף-סוף תתממש. אחת ולתמיד צריך להכניס את הממשל הישראלי ואת היחסים שבינו לבין אזרחי המדינה למשטר של דפוסים מוצקים וקבועים.
אחרי הבחירות האחרונות מסתמנת עליה מספר המצדדים בהנהגתה של חוקה בהקדם. בהעדרה - נשענים חוקי היסוד הקיימים על כרעי תרנגולת והרופפות שלהם רק תורמת לאנדרלמוסיה מיותרת, באשר הם בבחינת חוקים בני-חלוף, הניתנים לשינויים על-ידי חקיקה פשוטה בכנסת.
חוקה, להבדיל, איננה גמישה עד כדי כך, וניתן לשנותה רק על-ידי רוב מיוחס של שני שלישים, או שלושה רבעים - שינוי שהוא מטבעו בעל אופי בהחלט דמוקרטי. יתרונה הגדול נעוץ בעובדה שהיא מגדירה בצורה מסודרת את סדרי השלטון והמשפט, את מבנה מערכת הממשל, את היחסים ההדדיים שבין זרועותיו השונות וסמכויותיהן, את זכויות האזרח, את הדרך שבה ייבחר השלטון, ואת משך תקופת כהונתו.
נימוקים אנכרוניסטיים המתנגדים לחוקה נשענים, עדיין, על נימוקים אנכרוניסטיים, לפיהם ישראל היא מדינה הקולטת עולים, וכל עוד לא עלתה שארית הפלטה לארץ - אין, כביכול, מקום לחוקה. אלא שאת האמת אין עוד להסתיר. הסיכויים לעליה מאסיבית נוספת קלושים, מאחר שזו כבר הגיעה לנקודת-רוויה.
מתנגדים נוספים לחוקה הם החוגים החרדיים, הטוענים כי זו אינה יכולה למלא את מקומה של תורת משה. המענה לכך הוא במציאתו של שביל הזהב, שבו מקומה של הדת במדינה יעוגן בחוקה. ובל נשכח גם את אותם מיעוטים המאכלסים כיום את הארץ, ושאינם נמנים עם הדת היהודית. מן הדין שהחוקה תכיל גם אותם, ללא אפליה והפרדה, ושהיא גם תתייחס, במפורש, למלוא-זכויותיהם.
