למעלה ממחצית השנה הייתה ישראל עסוקה כמעט אך ורק בענייני עצמה, כמעט מנותקת משאר העולם. המערכת הפוליטית ודעת הקהל היו נתונות כל כולן למערכת הבחירות לכנסת ה-20 ולתהליך המייגע של הרכבת הממשלה ה-34. מה שבמדינות דמוקרטיות אחרות - בריטניה, למשל - מתנהל ביעילות, ונחתך במהירות, אצלנו מסתבך, נמתח, מורט את עצבים. מחצית השנה של התכתשויות והשמצות, כמעט "איש את בשר רעהו יאכלו".
בפרק זמן זה, התבערה סביבנו לא דעכה. להפך - האש מתעצמת, המצב בעולם הערבי מידרדר והולך. ה"כאוס" בסוריה, בלבנון, בעירק, בתימן, בלוב, באפגגניסטן, רק מחמיר. מלחמות המוסלמים כבר משיקות לגבולנו עם סוריה, ועלולות לזלוג מסיני אל הנגב. הרודן הסורי אסד אינו מצליח לבלום את המורדים, ממשיך לטבוח בהם ובבני עמו ללא רחם, ומספר ההרוגים בסוריה מגיע למספרים מבחילים.
מצרים מנסה אך עדיין ללא הצלחה, להשליט חוק וסדר בחצי האי סיני, שנהפך לבסיס פעולה של האירגונים האיסלאמיים הקיצונים. מצרים של סיסי מבינה, שמקור הצרות בסיני הוא ברצועת עזה, הנשלטת בידי החמאס, הנתמך על-ידי אירן. ולכן מצרים מחמירה את הסגר בגבולה עם הרצועה. בימים אלה נתבשרנו, כי אזור החיץ בין עזה לצפון סיני הורחבה לק"מ אחד, ק"מ. בתחום זה לא נשאר בית אחד עומד על תילו.
מה שמותר כנראה למצרים, אסור על ישראל, המוטרדת העיקרית משלטון החמאס הרצחני. ישראל, שמספקת לעזה מדי יום מזון, מלט ושאר מוצרים, היא המואשמת היחידה בקהיליה הבינלאומית בהטלת סגר-כביכול על מיליון וחצי התושבים האומללים. אכן, אבסורד מאין-כמוהו.
מי שחשב כי החמאס למד את לקחי "צוק איתן", מי שסבור כי האספקה מישראל תרכך את הלבבות של ראשיו - טועה טעות מרה. החמאס מקבל אספקה ומסוג אחר, מעוד גורם - מאירן, המעבירה אליו בדרכים-לא-דרכים אמצעי לחימה מתקדמים וגם מזומנים בשפע. החמאס כלל אינו טורח בשיקום הרצועה, כי אם בהכנות לסבב המלחמה הבאה. חפירת מנהרות התקיפה התחדשה, האימונים של הטרוריסטים והמתאבדים הוגברו, האמל"ח מתעצם ומאגריו מתמלאים. נראה כי פתיחת המערכה הבאה היא רק שאלה של זמן. לתושבי עוטף עזה אין אשליות בנדון.
גם מצפון עלולה להיפתח שוב הרעה. בדבריו בערב הענקת פרס ז'בוטינסקי, אמר האלוף (מיל) יעקב עמידרור, כי בידי החיזבאללה יש יותר טילים מאשר לכל מדינות נאטו גם יחד! לחיזבאללה יש שורת מנהיגים חובשי מצנפות שיעיות, שכל אחד מהם מתחרה ברעהו מי יאיים יותר על ישראל. ספק אם החיזבאללה עוסק אף הוא בכריית מינהרות לעבר יישוב גבול הלבנון, אבל די במצבורי הטילים שהוא אוגר, די להאזין להסתה של מנהיגיו, כדי להדאיג ולהבין כי לא ירחק היום וטילים אלה ישוגרו לישראל.
וישנה עוד חזית - מסוג אחר, ומדאיגה לא פחות. זוהי הרשות הפלשתינית, שבבתחומה מתחזקת יותר ויותר השפעת החמאס, כאילו הפתח מתון יותר. כתמיד, לא פסקו הדיבורים על מו"מ ועל שלום, כביכול. אלא שהיום יותר מתמיד אלה דיבורים שאין להם כל בסיס, מנותקים מן המציאות המאיימת. בצדק אומרים בממשלה החדשה-ישנה שלנו, כי אין פרטנר בצד הפלשתיני.
אבו-מאזן מדבר כדרכו בקודש בשפת תביעות שחצניות, תוך הצבת תנאים לעצם פתיחת המו"מ. לדידו, על ישראל להודיע מראש על נסיגתה לקווי 67, שיחרור האסירים-הרוצחים, פירוק ההתנחלויות וכיו"ב דרישות. ברמאללה נותנים כבוד למחבלים-רוצחים, ומתגמלים את בני משפחותיהם, מהללים את טרור הבודדים הנמשך ללא הרף, את יידויי האבנים ופיגועי הדריסה, מעודדים את החרם הכלכלי, האקדמי והתרבותי נגד ישראל בעולם, מתאמצים לבודדה במוסדות בינלאומיים, מנסים להכתימה כמדינת "אפרטהייד", להביא להחרמתה (וראו הקמפיין להוצאת ישראל מחברותה בהתאחדות הבינלאומית לכדורגל) ומוליכים שולל אפילו את הוותיקן, ש"הכיר" ברוב סכלותו ב"מדינה פלשתינית", למרות רדיפת הנוצרים ברחבי העולם הערבי. מערכת החינוך הפלשתינית שטופה בתעמולה אנטישמית ובשקרים מן הסוג הנאלח ביותר. במפות הפלשתיניות ישראל מחוקה.
לנוכח ההתנהגות המתגרה, המתריסה, של אבו-מאזן וחבר מרעיו, ישראל אינה צריכה עוד להתאמץ על-מנת להגיע למו"מ כלשהו, ששום טובה לא תצמח לה ממנו. גם הנשיא אובמה מבין, שאין סיכוי למו"מ כלשהו לפחות בטווח של שנה.
על ממשלת ישראל החדשה, ממשלת המחנה הלאומי, להודיע, כי לדידה, הפלשתינים כבר השיגו את שלהם. יש להם אוטונומיה, שטחי A ו-B הם למעשה בריבונותם. אין לישראל עניין בהם, פרט להיבט הביטחוני. הפלשתינים מנסים אומנם להתנהג כמו היו מדינה ריבונית, אבל מבחינת ישראל, את המירב הם כבר השיגו - אוטונומיה, שבה הם יכולים לנהל את חייהם היומיומיים, לקבל פני מנהיגי עולם במוקטעה, ואפילו להשמיע תעמולה עויינת.
אוטונומיה מיושמת זו היא גבול הוויתורים הישראלי. זו האוטונומיה שאותה היה מוכן להעניק להם ראש הממשלה המנוח
מנחם בגין. עליה אין צורך במו"מ כלשהו, שהרי היא קיימת הלכה למעשה.
על הממשלה החדשה בראשות
בנימין נתניהו להרגיל את שכנינו ואת ידידינו בבית הלבן ובבירות אירופה, למציאות בשטח, שהיא גם הפתרון שישראל לא תלך מעבר אליו. על ראש הממשלה נתניהו לזנוח את רעיון שתי מדינות לשני עמים, שעליו הצהיר בנאום בר-אילן, ולהכריז במקומו על רעיון מדינה לעם אחד, אוטונומיה לעם השני.
מעבר להצהרות, לפני הממשלה החדשה בישראל שתי משימות עיקריות: מצד אחד: להרגיע את הזירה הפנימית-חברתית ולהגביר לכידותנו הפנימית ואת השוויוניות, תוך מאבק בשחיתות הגואה; ומצד שני: להיערך למערכה הצבאית הבאה שעלולה להתרגש עלינו בגולן ובגבול הצפון, בעזה ובגבול סיני.
