בעולם מדעי ההתנהגות, הדעה המקובלת היא שיש וניתן לאבחן בין קבוצות של אנשים בני דור לפי מנעד שנות לידה, המכונה 'גל דמוגרפי'. גל דמוגרפי זה נושא קשר ביולוגי-גנטי בין יחידי הקבוצה - כשושלת מוגדרת, וגם קשר תרבותי - כהגדרת תקופת זמן.
ישנם שלושה דורות רלוונטיים לעת הזו:
האחד - דור ה"בייבי בום" (Generation baby boomer), המאופיין בשנים 1945 - 1965.
השני - דור ה"אקס" (Generation X)מאופיין בשנים 1965 - 1985.
השלישי - דור ה"וואיי" (Generation Y), בין השנים 1985 - 2005.
מתחמי השנים אינם נוקשים, וכל גל דמוגרפי כולל גם מנעד של חמש שנים, פלוס-מינוס, לכל דור.
בשל כך, משלב המושג 'דור' כמתכון לתכנון העתיד ולאיתור אופן קבלת החלטות בידי הפרטים, בקבוצה מסוימת. נגזרת נוספת לאותו מתכון, אשר לרוב סמויה מן העין, היא יכולת ההסתגלות והקבלה של המציאות, כפי שזומוצגת בפני בני אותו דור כשרירה וקיימת.
דור הבייבי בום, זה שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא למעשה דור בו כמות בני האדם הצעירים גדולה בהרבה מכמות בני האדם המבוגרים. בלי להלאות במספרים וגרפים, היחס בין הכמויות הביא לגידול בפוטנציאל ליצירת הכנסה, משום שיש יותר אנשים בעלי יכולת לייצר הכנסה. זו השיטה: אם הפוטנציאל ליצירת הכנסה גבוה מהפוטנציאל ליצירת הוצאה, אזי ניתן לקיים משטר של עושר מבוסס צריכה.
לכאורה, במקרה הפוך לא ניתן לקיים משטר של צריכה, אלא, שקיומו של עודף זה איפשר למתכננים לרקוח מתכון(בשפה הכלכלית - מודל) להגדלת העושר המצרפי גם במקרה של פער שלילי בין הפוטנציאלים. המתכון - שיעבוד העתיד של הדור הבא לטובת הדור הקיים.
שיעבוד של מה? כאן נכנס דור האקס. מבחינה כמותית, דור האקס גדול יותר מדור הבייבי בום ושוב נוצר מצב של עודף פוטנציאל לעושר. לכאורה, אין בעיה שדור האקס יישא בכיסוי השיעבוד של דור הבייבי בום, אם היה שיעבוד.
כך קרה כשדור הבייבי בום, זה שעלה לארץ עם קום המדינה ולאורך עשרים שנותיה הראשונות(לערך), זכה לצרוך מוצרים על בסיס חוב בלבד (מי שזוכר את השוברים עם ערבות "אוול"). אומנם לא היה הרבה עושר ואף נכפתה עליהם תקופת צנע, אך לפי המתכון - צפוי היה גידול באוכלוסייה. כלומר, פוטנציאל יצירת ההכנסה בארץ היה חיובי, ובהתאם לשיטה ניתן לשעבד את העודף (בפוטנציאל להתעשרות) של דור הבייבי בום על גבי עתיד ילדיהם - דור האקס.
דור הבייבי בום התאפיין בעוד דבר, די מוזר אפילו. דור זה היה הצייתן המושלם. הוא ניזון ממידע ותקשורת לקויים וחסרים, במקרה או בכוונה,בה הממשל הגדיר וקבע את המציאות - והציבור קיבל אותה כשרירה וקיימת. עצם האפשרות לערעור על טיב אופיים וכוונותיהם של מנהיגי הארץ וקברניטיה לא נתפס כאפשרות מציאותית.
דור הבייבי בום הצייתן בנה בתים ועסקים בחוב מלא ועל חשבון שיעבוד העושר העתידי של דור האקס. אך משהו בדרך נדפק, והתוכנית לא עבדה כמתוכנן. בשנת 1980, היא שנת ההתחלה להחזרת חוב,נכשל המטבע והחלה תקופת ההיפר-אינפלציה הידועה, בה ערך הכסף ירד פי ארבעים משוויו.
בעקבות זאת, דור האקס "זכה" למחיקת שיעבוד העתיד שלו. שלא כמו דור הבייבי בום, הוא גם "זכה" ביכולת איזון הפוטנציאלים חרף הכמות העודפת שלו - באמצעות בועת ההיי-טק שהתרחשה סביב ראשית המילניום החדש (אז פוטנציאל ההוצאה עלה והתאזנה עם פוטנציאל ההכנסה).
בכך דור האקס שיחרר את כל הצדדים מגורל השיעבודים, ולראשונה השלטון היה נקי מכל חוב בין-דורי, הלא הוא הגירעון התקציבי המתמיד של הממשל. התוצאה שהתקבלה בחישובים של המתכננים היא, שלא יהיה צורך בשיעבוד העתיד. המתכננים לא היו מוכנים לקבל מציאות שכזו, והם החליטו להפוך את דור הוואיי כולו לגנבים.
מה קרה לדור הוואיי? הוא גילה שאין לו פוטנציאל ליצר הכנסה, כמו שני הדורות הקודמים לו, משום שהיות ותוחלת החיים רק עולה הרי הוא בכמות קטנה יותר מדור האקס. לא יכול לבוא איזה (אירוע מכונן במשטר הכלכלי (פיחות דרמטי בערך הכסף או פיצוץ בועת אשראי) כי, כבר למדו להצמיד את ערך הכסף לשני מקורות שונים בו זמנית.
כל מקורות ההכנסה החיצוניים כבר מוצו, או שהגישה אליהם נשללה מראש בטענה שמדובר באינטרס עלום (חוץ-פנים), מדיניות הפרטה או איזו "מחלה הולנדית"שכדי ל"הבריא"ממנה או ל"התחסן"מפניה צריך לתת לאחרים יותר ממחצית האוצרות שהטבע העניק.
הואיל ותוחלת החיים רק עולה, הרי אין ביכולתו לשעבד את עתיד הדור הבא כי גם זה יהיה פחות ממנו ולא יכול להתקיים איזה עודף בפוטנציאל להכנסה.
אם כן, מספר המקורות לייצור איזה עושר נותרו בעינם בזמן שכמות צרכני העושר הולכת וגדלה. איך כל זה קרה בזמן שדור הוואיי בקושי סיים את גיל המעבר לבגרות?
ובכן, המתכננים יצרו מאזן חדש בין הביקוש לעושר לבין היצע העושר: אם משטר הצריכה היה מכוון ומפוקח על בסיס כמותי, אזי המאזן בוחן כמה שווה כל מצרך לאדם שצורך אותו. אם משטר הצריכה יהיה מכוון ומפוקח על בסיס אינטרסים, אזי המאזן יבחן כמה שווה לאדם לקבל את אותו המצרך.
מישהו פעם חשב למה מס, אגרה וכולי לא מוטלים בשיעורים של 100אחוזים או קרוב לזה?
קוראים לזה 'כוח קנייה' ובהינתן השיטה החדשה, הרי כל אדם יקדם אך ורק את האינטרס של עצמו, ואגב כך גם העושר המצרפי יגדל (מדובר בפעולת חיבור חשבונאית בלבד).
מה שהמתכננים שמרו בסוד הוא שכמות הכסף עובר תהליך של רידוקציה (צמצום) מדור לדור, כך, שכמות הכסף ביחס לכמות צרכני העושר לעד נמצא בהפחתה הדרגתית בזמן שערכו לעד נמצא במגמת עלייה (כלשהי). מבחינה סטטיסטית, בכל שנה הדור הנוכחי "מייצר" ילודה בשיעור של מעל לשני אחוזים, אך כמות הכסף במדינה עוברת רידוקציה באמצעות אינפלציה לערך הכסף בשיעור חיובי דומה, או זהה.
טול דוגמה: לפני כעשור שנים נרכש רכב במאה אלף (100,000) ש"ח. כיום, בעד אותה כמות של כסף ניתן לרכוש רק 75אחוזים מאותו הרכב.
כך החלה היריבות הרעיונית על עושר: קידום אינטרס פרטי בלבד בהכרח מוביל לתוצאה שהתעשרות של אחד תבוא על חשבון האחר, הרי יש רק כמות אחת של כסף בכל זמן נתון.
מישהו פעם שאל למה יש רק סוג כסף אחד ולא יותר? האם לכסף יש ערך אם לא ניתן יהיה לשלם אותו למדינה (מסים, אגרות, היטלים וכולי)?
על הגנת שיטה זו, בין אם נכנה אותה "קפיטליזם"ובין אם "משטר קניין פרטי", המתכננים פתחו במהלך מכריע: או במחלמה או בהסכמה - ולעזאזל החוקים.
בשל כוחם של המתכננים לקבוע את גורל המלחמה מראש, הרי הם גם קובעים את תנאי המגרש עליו המלחמה תתרחש - וכדי להגן על עצמם, נרקחה תוכנית נוספת, סודית וסמויה מן העין כמובן: יש להפריד בין ההגדרה העיונית של 'עושר'ובין זו של 'הכנסה'. כיצד? עושר הוא סטטי ועל כן ניתן להעבירו במגוון דרכים (למשל, ירושה או נאמנות). הכנסה לא.
יתרה מזאת, מעבר של עושר אינו חייב להתרחש באופן ישיר בין הצדדים, וניתן לקפץ בין הדורות, או לשמור עליו ולהינות רק מפירותיו לנצח נצחים. מנגד, הכנסה היא דינאמית ובדומה לכל כריש - חייבת בתנועה מתמדת בתוך החברה (למשל: תשלומי חובה קופת חולים, ארנונה, מים וביוב, בלו וכולי. עוד למשל: מזון, שתייה, ביגוד, פנאי וכולי) ולכן היא לעולם תתכלה.
מישהו פעם חשב למה המדינה מחייבת (ומענישה) את האנשים למסור לה את הכסף שהכניסו ולא מדפיסה אותו לעצמה?
בהיעדר ברירה, החל דור הוואיי להפוך את העושר שנצבר בידי הוריו והורי הוריו להכנסה שלו ומכאן גם הבעיה: ככל שהעושר גדול יותר, כך גם גדלה גם ההתנגדות להפיכתו להכנסה - משום שדינה להתכלות. בכל זמן נתון בו מי מבני דור הוואי נוטל חוב, או משתמש בעושר, למטרות הכנסה הרי הוא "גונב דבר הניתן להיגנב".
הדיון סביב מסוי עזבונות התעורר בעת האחרונה והחלו נשמעים קולות לכאן ולכאן, אך עיקר הכוונה היא למסוי של עזבון בעל היקף משמעותי בלבד. אם מדיניות המס הייתה מציאותית, כפי שמציגים בפנינו המנהיגים והמלומדים, הרי שיש את כל הסיבות שבעולם להטיל מס זה על כל עזבון ללא קשר להיקפו - ואין אפילו סיבה אחת שלא לעשות כן.
אך המציאות היא לא זו שמציגים בפנינו. לפיכך, הנחה סבירה תהא לצפות שדור הוואי ימשיך לגנוב ושיעור כלל המיסים (ישירים ועקיפים) רק יעלו עם הזמן, כיוון שאלה מוכוונים כנגד הכנסות בלבד, ומה לי אם מדובר בהכנסה הונית או פירותית - העיקר שלא נוגעים בעושר.