בשבוע הספר הנטייה הציבורית היא לדבר על קריאת ספרים, שהרי שמו הוא "שבוע הספר". אולם זה גם שבוע שמפנה את הזרקור אל האוריינות שלנו, אל היכולת שלנו לבטא את עצמנו באמצעות השפה הכתובה, שנדמית כיום כפעולה טבעית, כחלק מחיינו. השאלה - מה משמעות הכתיבה בחיינו האישיים והמקצועיים?
ניתן ללמוד על כך מניסיון הכתיבה של אנשי האקדמיה, שאומנותם מטבע עיסוקם היא אמנות הכתיבה. חלק בלתי נפרד מחייהם המקצועיים הוא המחקר, שאליו מתלווה הכתיבה, שהרי "אם לא כתבת, אתה לא קיים" כמאמר המשפט המתורגם מאנגלית - "פרסם או היעלם". לכאורה, פעולה טבעית בעבודתו של איש האקדמיה. למעשה, פעולה מורכבת, פעולה שמלווה ברגשות, והביטוי המוחשי שלה שונה מאדם לאדם.
כשמדברים על מקומה של הכתיבה בחיי אדם, אנשים הולכים אל מקומות אינטימיים בחייהם, אל זכרונות העבר, ועל-פי-רוב, אלה זכרונות שמחים. זהו כפל קשר בין שמחה לכתיבה: השמחה לכתוב ואירוע משמח הכרוך בכתיבה. זוהי השמחה שבהחזקת ספר שזה אך יצא לאור, פרי עטו של הכותב, או מאמר אקדמי שהתפרסם בכתב עת.
מה אפשר ללמוד מזהות הכותב, איש האקדמיה? מהן ההשלכות לכולנו, החיים בחברה הרואה את עצמה חברה אוריינית, "אוהבת ספר"? כל אדם בחברה מוזמן לשאול את עצמו - מהי כתיבה בשבילי? התשובה תהיה כרוכה בוודאי ברגשות ולא רק בהבנות מושכלות. מסתבר שכתיבה היא סוג של אמנות, שקשורה לרגש, שמעלה תחושות שהן מעבר למוחשי והרציונאלי, השזורות בתחושת התרגשות. ואם זה כך, גם אם השואל שאלה זו איננו סופר או איש אקדמיה, אולי ימצא בכתיבה אמצעי לבטא את הקול האישי שלו, "להשתחרר", כדבריו של הוגה הדעות הברזילאי פאולו פרירה?
עבור מערכת החינוך ההשלכות הן רבות. בהנחה שהכתיבה קשורה לרגש, היא חשובה בחייו של אדם, וגורמים משמעותיים המשפיעים עליה הם הבית והמנחים במסגרות החינוך, אזי ניתן להפנות את הזרקור לסביבת הלמידה, שתאפשר לכתיבה להתפתח. עוד מסתבר, ש'ההשתקפות החברתית', דהיינו מה שחושב אדם על עצמו ככותב בעקבות מה שהחברה חושבת עליו, משפיעה רבות על התפתחותו של הכותב, החל מגיל צעיר. זהו נדבך חשוב בהתפתחות זהות הכותב, נדבך שמרומם או מדכא את יכולת הכתיבה. נדבך זה מעצים את תפקידה של מערכת החינוך בטיפוח כותב, כל כותב, בין אם מוכשר מאוד ובין אם פחות מוכשר. יצירת סביבה שתתמוך בכתיבה, בכל הזדמנות, לא רק בשיעור מיוחד לכתיבה, תפתח אצל הלומדים את הביטחון העצמי ביכולתם לכתוב, לבטא את עצמם, ובסופו של דבר - להשתמש בכתיבה כחלק מזהותם האישית והמקצועית, לכשיהיו בוגרים, בחברה הרואה עצמה אוריינית.
הדבר בידינו, אנשי החינוך, והביצוע - בידי כל אחד ואחת באופן אישי. בכתיבה 'רגש ושכל' הולכים יחדיו, והם אלה שיוצרים את תחושת הניצחון האישי וההנצחה העצמית, "נקמת היד בת התמותה", כדברי המשוררת ויסלבהשימבורסקה.
