טבח באוכלוסייה אזרחית בשנת 1967

48 שנים אחרי שיצא הקובץ "שיח לוחמים", נחשפות הקלטות של עדויות חיילים, שלא פורסמו בספר, שיצא לראשונה לאור שלושה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. 70% מהחומר שהוקלט נגנז ולא פורסם בספר. העדויות שנחשפו הן עדויות של חיילים, שנטלו חלק פעיל במלחמה. לכל אחד מהם יש שם, תמונתו מוצגת בסרט. יש לו כתובת. העדות אינה עדות של אלמוני. כל העדויות למעשה מאתגרות את החברה הישראלית לשיח נוקב לנוכח עובדות מצמררות, לפיהן חיילים ירו באזרחים ובשבויים חסרי מגן. עם 70% מהחומר שנגנז על-ידי עורכי הספר שיצא אחרי המלחמה, מתמודדת באיחור של עשרות שנים מור לושי, במאית צעירה, בוגרת בית-הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. בימים אלו מוקרן סרטה "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים". היא מביאה רק חלק זעיר מעדויות שנגנזו מאותו הספר, שיצא, כאמור, שלושה חודשים אחרי המלחמה. "... פגשנו שם איזה שיירה גדולה של אזרחים בדרכי העפר שבפנים ובדקנו אותם, ולא היה שום דבר, ונתנו להם לעבור. בינתיים המשכנו לנסוע וחזרנו חזרה. איזה סטישן ובו חמישה חיילים עצרו את השיירה, ואנחנו הכרנו שזו אותה השיירה לפי החמורים והסוסים. אותה שיירה שאנחנו עצרנו שעה קודם, עצרו אותם עכשיו. את כל הגברים השאירו. את הנשים, הילדים, החמורים והעדר שלחו קדימה, ועוד ראו אותם הולכים מאה מטר משם. הולכים מזרחה וירו בחמישה עשר גברים, פשוט ירו. ראינו שני חיילים תופסים בידיים וברגליים וזורקים מעבר לגדר של אבנים. החברה שהיו שם שוב ושוב התעסקו בשאלה הזאת, איך זה אפשר, ודיברו עם הסמח"ט. אז הוא פשוט אמר: כשחוטבים עצים ניתזים שבבים..." הקטע הזה הוא קטע אחד מקטעים רבים מאותם סלילים גנוזים, שלא מצאו דרכם לספר. את "שיח לוחמים" המקורי ערך ההיסטוריון אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל. בעבודת העריכה נטלו חלק גם הסופר יריב בן אהרון מקיבוץ גבעת חיים, המשורר אבא קובנר מקיבוץ עין החורש, הסופר עמוס עוז מקיבוץ חולדה, המחנך אבישי גרוסמן מקיבוץ עין שמר ועוד חברי קיבוצים, שנתנו ביטוי לתחושת מועקה בימים שמסביב הארץ שטופה באופוריה. למעשה, בסימום הקולקטיבי ובאווירת האופוריה, נטלו חלק רובם של הסופרים והמשוררים כמו נתן אלתרמן (מראשי "תנועת ארץ ישראל השלמה" שקמה בעקבות המלחמה), חיים גורי, יעקב אורלנד. קול ביקורתי של סופר ומחזאי כמו חנוך לוין הוקע בבוטות על-ידי הממסד והממסד של אותם ימים הונהג על-ידי מי שקרא לעצמו שמאל ציוני. בתוך 70% של הסלילים הגנוזים נמצא גם הקטע המצמרר: "במבצע הוטל עלינו לבצע מה שנקרא פינוי תושבים. המעבר הזה שעשינו... אתה לוקח את הערבי הזה, שמושרש בכפרו והופך אותו לפליט, פשוט מגרש אותו משם... כפר שלם הולך כצאן לאן שמוליכים אותו, ואין לך צל של סימן של איזו התנגדות, אתה רואה מה פירושה של שואה...". את הדברים האלה משמיע מנחם שלם. מי שבילדותו חווה פליטות וכחייל צופה בפליטים ומתכתב עם חוויותיו מהשואה. לצערי, בין אלבומי הניצחון, ששטפו את הארץ, הספר "שיח לוחמים" התקבל כהתרסה עוכרת שמחות, ואפילו התלוו נימות לעג לעבר המחברים, ש"יורים ובוכים". בחברה שאינה רוצה לדעת, הספר "שיח לוחמים" הלך ונשכח ואיתו המהומה התקשורתית שנוצרה סביבו, אבל טוב שישנם "הוזים" כמו אברהם שפירא מקיבוץ יזרעאל, תלמיד של גרשום שולם, העורך של "שיח לוחמים", הזועק, "שאסור לנו לבלום את תיאור התרחשויות האמת... זהו ציווי פנימי להיגיינה תרבותית, נפשית להעמיד מראה מול פנינו..." בחברה שאינה רוצה לדעת, טוב שיש לנו "משוגע איש הרוח". ביטוי של לעג, שנאמר בימים אחרים לעבר מתריס כמו ירמיהו הנביא, שדיבר לעבר חברה שלא רצתה לשמוע את דברו. וכיום נאמר לגבי כל מי שמביא לקהל את הסלילים הגנוזים של "שיח לוחמים", שנטלו חלק במלחמת ששת הימים. אני מברך את הבמאית האומרת באומץ לעיתון הארץ: "אחריותי בתור אזרחית לחשוף את הדברים. לא ניתן להתמודד באמת עם המחיר שאנחנו משלמים היום על המלחמה הזאת בלי לדעת אותה לעומקה. חברה דמוקרטית חייבת שהדברים ייאמרו וייחשפו... אם לא נחשוף לא יהיה דיון, ונחמיץ משהו גדול בהבנה שלנו את עצמנו כחברה". אל מול הקול ההומאני והאנושי של מור לושי, מתייצב אלי בן דהן, סגן שר הביטחון, שמעיד שלא ראה את הסרט, אבל הוא דורש לצנזרו. כי בשבילו הסרט הוא "חלק מטרנד הבאשת ריחה של ישראל". אלי בן דהן ממשיך דרכה של אותה הנהגה, שאמרה לירמיהו הנביא שהוא מבאיש את ריחה של ישראל, הוא מרפה את ידי הלוחמים ולכן "בן מוות האיש הזה". אותה דה-לגיטימציה עושה אלי בן דהן ממרום השררה הביטחונית לעברה של במאית קולנוע אמיצה.