חסד גדול מאוד יעשה היושב במרומים עם הכאילו-נבחרת הכדורגל של ישראל ובעיקר עם אוהדיה למודי הסבל, אם ידאג לכך שלא תעפיל חס וחלילה לטורניר הגמר של יורו 2016. הרי מדובר באל ונדיב לא? מה גם שבמקרה דנן הוא לא יזדקק אפילו להתאמץ: כפי שראינו ביום שישי במפגן העליבות שלה נגד בוסניה, הנבחרת בעצמה מסוגלת לבצע חרקירי. האמת היא ששום דבר חדש או מפתיע במיוחד לא התרחש באצטדיון הבוסני הגועש. מי שעוקב אחר מחדליה של נבחרת ישראל בעשורים האחרונים, ידע שבמוקדם או במאוחר, הזבנג המסורתי יגיע. אלא שחרף הרקורד העלוב שלה במשחקים הרי-חשיבות, תעשיית האשליות סביב סיכוייה להעפיל לאיזושהי זירה בינלאומית מכובדת, ממשיכה לשגשג אצלנו, כאילו דבר לא קרה. הפעם גם פרחו האשליות בנסיבות מקילות: הגרלת משחקים שסידרה לנבחרת בתחילת דרכה יריבות בסדר גודל של קפריסין ואנדורה, מה שהיווה רקע מצוין לטיפוח תהליך ההונאה העצמית. הבלון התנפח לממדי ענק אחרי הניצחון הביתי על בוסניה (0-3) - הישג חריג שגם הוא חלק קבוע במסכת הרמייה העצמית סביב נבחרתנו האהובה (באמת), שתמיד מצאה את המועד הכי לא מתאים לפשל, כדי לבעוט ברשלנות ישראלית אופיינית בדלי הסיכויים. האמת הבסיסית הכי קל זה להתנפל על המאמן, במקרה הזה אלי גוטמן. נכון שקל מאוד להאשים אותו באימוץ טקטיקת משחק הגנתית, בבחירה תמוהה של שחקנים או בהשארת האסים הטובים באמת - בחוץ. כפי שאמר לי פעם נחמיה בן-אברהם ז"ל, עורכי הראשון במדור הספורט של מעריב: "השחקנים הטובים ביותר הם שחקני הספסל. הם לעולם אינם טועים". אפשר לתהות למשל, כמה זמן ימשיך גוטמן להעניק אשראי לקשר ביברס נאתכו, שעל מעלליו בליגה הרוסית אנחנו קוראים במדורי הספורט (שלנו כמובן), בעוד שבנבחרת הוא אינו מספק אפילו שמץ מהסחורה? או איך אפשר להציב כמגן ימני בנבחרת, שחקן כמו אוראל דגני, שמסירה מדויקת איננה בכלל חלק מהרפרטואר הבסיסי שלו? אז מה זה משנה אם הבלם טל בן-חיים יצליח לחלץ כדור מיריב בוסני וימסור לדגני, שמיד יחזיר אותו לבוסנים? אבל ההתנפלות האישית איננה הכיוון הנכון. חובה לדבר על האמת הבסיסית, כואבת שככל שתהיה. בוסניה לא נאלצה ביום שישי להתאמץ כדי לנצח. גם במשחק שבו נכנסה לפיגור (כתוצאה משער מקרי לחלוטין של החלוץ טל בן-חיים, שלבד מכיבוש השער לא תרם הרבה לנבחרת, כמו שאר חבריו להתקפה). הפיגור המפתיע הכריח את הבוסנים רק להגביר את קצב המשחק. הם גילו כבר קודם לכן שמול מהירות אין להגנה האיטית של נבחרת ישראל שום תשובה. הוסיפו לכך את הטעויות הקבועות של שחקנינו, פרי שיקול דעת מוטעה עד רשלני, ולא פלא שבתוך דקותיים בלבד הושג שוויון ולפני השריקה למחצית גם שער שני - יתרון מוראלי משמעותי, שבעצם חרץ את גורל ההתמודדות. המכשלה האמיתית המכשלה האמיתית והבסיסית של נבחרת ישראל הן המיומנויות הטכניות הלקויות של שחקניה. נקודה. מי שגדל אצלנו על מגרשים גרועים ואת יסודות המשחק קיבל ממאמנים העובדים בשכר נמוך עד מגוחך, יצמח להיות כדורגלן פגום טכנית. הוא יוכל אולי לכדרר להנאת הצופים, אבל יאבד כדורים לרוב במסירות עלובות או כאשר הכדור יברח לו כשינסה לעצור אותו. בכדורגל המודרני שבו המהירות העצומה צימצמה את מרחב הפעולה - זה מתכון בדוק לכישלון. מסיבה זו, נבחרת ישראל היא קבוצה שאיננה מסוגלת לנהל אפילו מינימום של משחק הנעת כדור, שלא לדבר כבר על שילוב מסירות שנונות המפצחות הגנות. פשוט, לרוב שחקניה אין את הכלים הדרושים כדי להניע כדור בדייקנות. היזכרו בתמונה המייאשת שנגלתה לנו נגד בוסניה: ברגע שישראל יצאה (כאילו) להתקפה, אירע אחד מהשניים - או שהכדור הלך לאיבוד במסירה הראשונה או השנייה, או שבפיגור של 2-1, כאשר גוטמן כבר תיגבר את הרכב החלוצים והזמן אזל, הנעת הכדור נעצרה בקו מחצית המגרש. משם החלו בחורינו להתמסר...אחורה, עד לשוער מרציאנו. למה? כי איש לא רצה שאיבוד הכדור במסירה קדימה יירשם על שמו. אז מה הרווחנו מכך שהיו לנו יותר חלוצים בחזית? הרי ממילא לא היה מי שימסור להם כדור מדויק! נאתכו, שאמור היה להיות המפעיל העיקרי שלהם, בכלל לא הורגש, ניר ביטון כנ"ל ועל ערן זהבי מוטב לא להרחיב את הדיבור. משום מה היו מי שציפו ממנו לתפקד כמו הג'וקר במכבי תל אביב. הרי אם לשפוט לפי הסופרלטיבים שרגילים מדורי הספורט שלנו להעתיר עליו, הוא מגה-סטאר שנולד אצלנו פעם בדור. אבל מה לעשות, אטלה ואלה שוכחים כי מעלליו המרשימים של זהבי נרשמים בליגת-העל הליליפוטית שלנו. כאשר הוא משחק נגד יריבות אירופיות, הסיפור כבר שונה לחלוטין. נכון שאי-אפשר ולא יהיה זה הוגן לדרוש ממנו להבקיע שערים בסיטונות, אבל מה בדבר כמה מסירות שנונות לחבריו? הגזמתם. הרי גם בישראל, המסירה הטובה איננה בדיוק החלק החזק של זהבי. גילי ורמוט הכדורגלן היחיד, לדעתי, שעדיין פעיל בליגת העל שלנו, וניחן בהובלת כדור אחראית וביכולת מסירה שנונה (מה שנקרא אצלנו בשפת הכדורגל "חצי גול"), הוא גילי ורמוט. לרוע המזל, סבל ורמוט מפציעה ממושכת, נופה מהסגל ותרומתו החיונית במשחקים הראשונים של הנבחרת, הייתה חסרה לנו. הצרה היא שיש לנו רק ורמוט אחד ואין לו תחליף ראוי. היותו של ורמוט יחיד סגולה במינו היא למעשה גם עדות מוחצת לעוני האיכותי ממנו סובלת הנבחרת בשנים האחרונות. לכן, אין זה משנה אם מאמן הנבחרת יהיה אלי גוטמן או פאפ גווארדיולה, ז'וזה מוריניו או רוני לוי(?). כאשר לרשות המאמן הלאומי שלנו ימשיכו לעמוד כדורגלנים הלוקים קשות במיומנויות הטכניות הבסיסיות שלהם, מוטב להצניע לכת ולא לשגות באשליות גדולות מתוקות. וכדי להימנע מתבוסות משפילות, הכי טוב להישאר בבית.