העם הפשוט אינו מבחין ואינו מתמצא בדקויות העובדות: בישראל הרי מותר לכל אחד להביע את דעתו - בצליל, בצבע או במילה. איש לא יכהה בעדו. כי כאן מצויה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אך לדרוש מהמדינה שתממן את משמיציה? זו כבר חוצפה. והקריאות לצאת כנגד החלטות שר חינוך ושרת תרבות, על סמך טענה של סתימת פיות וצנזורה - זה כבר עובר כל גבול. וכי מי סתם כאן פיות בשנים האחרונות?
נכון שבשנים בהן השמאל שלט, לא הייתה בעיה. אלה שחפצו בהטבות - התקרנפו. כיום, כשהשלטון בידי הימין, כי הוא רוב העם, קשה לשמאל לשאת את ה"חרפה". הם היו מוכנים להמשיך לקבל את תמיכות משרדי החינוך והתרבות, ושהוועדות הקובעות מה ייכנס לסל תרבות ויוצג בפני ילדינו, תמשכנה לאשר הצגות המהללות רוצחים ערביים הטובחים ביהודים. למה לא? הכל בשם הדמוקרטיה.
אבל לא היא. מה שהם מכוונים אליו היא אנרכיה. כאשר השלטון אינו יכול לשלוט בגלל אנרכיסטים - מתרחשת התמוטטות המדינה, כך נפלה ערש הדמוקרטיה - יוון הקלאסית.
בהמשך ל
מאמרי על הזרקור האדום שנדלק עם מקרהו של
נורמן עיסא, מנהל תיאטרון ילדים שוועדה המליצה לכלול את הצגתו (המבוססת על חיי ערבי רוצח מתועב) בסל התרבות ולהציגה, והשר בנט ביטל החלטה זו - חייבים להתייחס גם לגל העכור של התלהמות כל האינטליגנטים מטעם עצמם, השמאלנים, המוכנים לעלות על בריקאדות, כדי להמשיך את המצב המעוות שהיה קיים שנים רבות עד להקמת ממשלה ימנית נטו כיום. אני בעד לשמוע את כל הקולות, לא לסתום פיות. כל אחד יכול ליצור כאוות נפשו. אך לא על חשבון הציבור, כשה"יצירה" היא חרב פיפיות כנגד העם. ככלל, הרוב חייב להתחשב במיעוט, להוציא את המקרים בהם המיעוט פוגע במכוון ברוב.
כדאי להיזכר בטעויות העבר; לא ייתכן, שקבוצות לחץ שגרמו בעבר למנהל מוזאון תל אביב לוותר על שתי יצירות של אחד מגדולי האמנים בדורנו,
פרנק סטלה, עת נדבן אמריקני רצה לרכוש ולתרום שני ציורי ענק שלו על-מנת לעטר שני קירות של אכסדרת הכניסה למוזאון, ורק בגלל לחץ קבוצות האמנים השמאלנים הישראלים, האספן ויתר. כך הפסיד המוזאון, ועימו הקהל הישראלי, יצירה של אמן מופלא, מהבולטים במאה ה-21-20. פרט קטן: מחיר היצירות אז עמד על כמה מאות אלפי דולרים, בעוד כיום - שוויין עשרות מיליוני דולרים...
כך קרה גם כשגדול הארכיטקטים בעולם
פרנק גרי, יהודי אמריקני חם, רצה
לתרום למוזאון תל אביב את עיצוב הבניין החדש שאמור היה להתווסף לישן, אך לחץ של קליקת אמנים ואדריכלים ישראלים שזעקה לשמיים שיש לתת עבודה לאדריכלים ישראלים בלבד, גרם לביטול התוכנית. משום שלטענתם, מה פתאום לקבל הצעת שרבוט שהאדריכל עשה על מפית בבית הקפה בו ישב עם מנהל המוזאון? (מה שבדרך כלל מהווה את תחילת הליך יצירתו, העוברת שמונה שלבים טרם מימושה. וכך נראתה דרך עבודתו כפי שהוצגה בתערוכתו במוזאון גוגנהיים...) גרי נסוג מהצעתו, ומה שנבנה לבסוף הוא תוצר הרבה פחות מוצלח ממה שיכול היה להיות כאן, ובכל אופן - לא של אדריכל ישראלי, אלא אמריקני.
לא ייתכן, שקבוצות לחץ של בעלי דעה פוליטית מסוימת, ישימו רגל ויטרפדו מפעלי תרבות מפוארים שיישארו לנצח, בעוד שהם חותרים אך ורק ליישום ומימוש פעולותיהם בלבד.
לו היו האמנים יוצרים אמנות טהורה, ולא כזו שנזקקת לקביים בדמות רעיונות פוליטיים המנגחים את ישראל, מתוך פזילת עיניים לגורמים העוינים את ישראל בחו"ל, על-מנת לזכות בתהילה בינלאומית - ניחא. אך כשמטרתם היא לעשות שימוש באמנות ככלי פוליטי - חבל"ז.
מעניין מי חבר בוועדה המסוימת הזו ובוועדות אחרות המנפיקות פרסים... והיכן השקיפות?
קבוצת מיעוט בעם שבזה לעמה וללאומיותה, שונאת את בני עמה ומלשינה על אחיה בפני הגויים, אינה ראויה לפרסים ולתמיכות עבור פעולותיה אלו. לכן, כל הכבוד למירי רגב שרת התרבות, שהיא הראשונה מזה דורות שהעזה להרים את נס הכבוד הלאומי, ולעמוד על זכות העם בישראל להחליט איזו תרבות הוא רוצה. לא המיעוט ישלוט ברוב, אלא להפך. כי זוהי דמוקרטיה, ולא אחיזת העיניים והבלופים שמאכילים את העם בכל האמצעים, שכביכול שלטון הרוב משמעותו דיקטטורה.