"לא רוצים חופש ביטוי ודמוקרטיה, אלא מדינה פלשתינית. אנו רוצים את כל פלשתין, כל פלשתין היא כבושה. המטרה היא איך לעשות שימוש בכלים הדמוקרטיים של ישראל, על-ידי העלאת עניין מדינת כל אזרחיה מול מדינת היהודים, והפיכת מושג השוויון ממושג של התמזגות עם הציונות למושג העומד בסתירה עמה" - מתוך אתר תנועת
בל"ד.
בשנת 1994, עת כהונתה של ממשלת רבין, הוקם תאטרון "אל-מידאן" בחיפה על-ידי שרת החינוך והתרבות דאז,
שולמית אלוני ז"ל ובסיוע ראש העיר,
עמרם מצנע. כמובן שהרצון היה אז מתוך אידאולוגיה פלורליסטית לקדם את ערכי תרבות ודו-קיום עבור תושביה הערבים של העיר.
באמנות כמו באמנות, התאטרון באופן כללי על עקרונותיו אמור להציג דרמות, קומדיות, קונפליקטים וכל סוגה אמנותית כזו או אחרת. נהגה בהיסטוריה מאמר על-ידי הפילוסוף הצרפתי רוסו, שהתיאטרון הקלאסי לא פעם עורר בחוזקה תעמולתית את תשוקותיו של האדם על-מנת לטהר אותם בניגוד למטרתו היחידה של התאטרון, שהיא בעצם לעורר סקרנות, עניין או הנאה.
ההתייחסות למישור הזה של הסיפור, נוגעת לשימוש התעמולתי של הנרטיב הפלשתיני באופן התאטרלי-לאומי. התאטרון על-פי רוסו, נועד לחזק את האופי הלאומי של העם, להעצים את הנטיות הקיימות ולספק נתיב אנרגטי חדש לתשוקות הישנות, לחזק את הקיים ולא לשנות אותו.
ההצגה "הזמן המקביל", שעלתה לתאטרון "אל מידאן" בשנת 2014, מגוללת את סיפור מאבק חיוו בכלא של האסיר הביטחוני, וליד דקה שבערך כאשר היה בן גילו של במאי ההצגה, יצא מבאקה אל-גרביה, כפעיל החזית העממית לשחרור פלשתין, והיה שותף בכיר לחטיפתו ורציחתו של החייל בן ה-19, משה תמם ז"ל.
לתאוריה של רוסו, יש לכך כנראה מפגש ישיר בהקשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, בכלל ובפרט להחלטתו של שר החינוך,
נפתלי בנט להסיר את ההצגה "הזמן המקביל" מסל התרבות.
ברשת הטלוויזיה הפלשתינית, התראיין במאי ההצגה, בשאר מורקוס (ערבי ישראלי, בן 24 מכפר יאסיף), לתוכנית בשם "מעבר לקו הירוק" שעסקה בין היתר בנושא האסירים הפלשתינים, לשאלתו של מנחה התוכנית, מדוע בחר להעלות מחזה בנושא זה ? ענה בושאר כי עניין האסירים, הוא נושא מאוד חשוב בעיניו, ולכן בחר לעשות את ההצגה בדיוק מהסיבה הזו.
כמו-כן ציין בושאר, כי אצלו בבית תלויה תמונה של וליד דקה, והסביר שלא האמין שיהיה לו קשר אישי איתו, ושידבר איתו כאל בן אדם. בושאר ציין אף שמכיר את דקה כאדם גדול, כגיבור, כאיש חזק, ואז פתאום גילה שיש לו גם טעויות, וחולשות.
לזה הוסיף בושאר, כי לא רק הוא אלא כל הצוות, כולל השחקן שגילם את התפקיד הראשי, אמרו לעצמם: 'רגע, מדובר באדם אנושי (הרוצח וליד דקה), אין בעיה שהוא יבכה, אין בעיה שהוא יוכל לאהוב'.
בושאר מורקוס, מסיים את הראיון בזה שיש משהו קצת קשה, כי הוא מתעסק עם אדם שיש לו כוח גדול, וכי הוא לא מדבר רק על וליד דקה, אלא על כל האסירים הפלשתינים.
ובחזרה לתאוריה של רוסו, הרי זה ברור שנושא האסירים הפלשתינים, הוא בעל משמעות לאומית חסרת תקדים עבורם. הרי הפלשתינים, מקיימים בכל שנה את "יום האסיר הפלשתיני" בו נערכות הפגנות, תהלוכות, עצרות מחאה וטקסים למען הזדהות עם האסירים הפלשתינים הכלואים בישראל.
כמובן שלכל אלו מגיעים, אנשי ציבור אם זה מהפתח או מתנועת חמאס שכאמור אינה מכירה רשמית בזכות קיומה של מדינת ישראל. תרבות בכלל ובפרט אמנות על שלל צורותיה, הן מקום חשוב מאוד במדינה דמוקרטית מתוקנת. מותר להציג הכל מכל, השאלה מהיכן מגיעים מקורות המימון ? האם בתור דמוקרטיה, המדינה צריכה לממן גם הצגות המהללות, משבחות ואמפתיות בצורה יתרה כלפי רוצחים או אנשי נרטיב השולל את זכות קיומה?
המושג 'דמוקרטיה מתגוננת', אמור להיכנס כאן למשנה תוקף בעקבות סוג של תעמולה פלשתינית לאומית במסווה של הצגת תרבות, כמו-כן, השקיפות של מקורות המימון חשובה מעין כמוה, מכיוון שמימון הוא בעצם הבעת תמיכה.
במידה והתמיכה אכן מגיעה מכסף ציבורי הנגבה על-ידי חוק מדינה, הרי הבעת תעמולה לאומית במסווה של אמנות במה, היא הלכה למעשה מצב של חתרנות.
כאשר מדובר בחתרנות המבוססת על סימני תמיכה (אם במילים או במעשים), ברמה ואופי מסוימים עם גורמי חוץ הנחשבים כעוינים.
צריכה המדינה הדמוקרטית, להתגונן ולהפעיל שיקול דעת השולל מימון חתרני מסוג זה.
המימון, יכול להגיע מתרומות כסף המגיע ממדינות, ארגונים ועמותות השוללים את קיומה, אופיה והתנהלותה של המדינה ואף מתפקידם של הממשלה והתקשורת לחשוף את מקורות המימון הללו לציבור.
כל עוד המימון אינו מגיע מכספי ציבור, ההצגה "הזמן המקביל" יכולה להופיע בכל עת ומקום במדינה הדמוקרטית ולהציג תעמולת אמפתיה פלשתינית לאומית ובצורה שקופה.
