הציונות (ההרצליינית) הייתה תנועה (מושג בפיזיקה שמשמעותו חוסר מנוחה) מהפכנית של 'אסירים' אתאיסטים-יהודים שניסו בכל כוחם לפרוץ מ'בית-כלא' או לחלופין להרוס את חומותיו. קשה לומר וקצת מביך לכתוב שהייתה זו תנועה יהודית, כפי שרומזים, כיוון שכל מטרתה הייתה לבטל את היהדות ולייצור מרקם חדש, לאומי, לבני ישראל. זו תנועת מרד ש'אין לה אלוהים', שבעטה בכל המוסכמות והמסורות של העולם היהודי – גם בדת היהודית – 'בלי לעשות חשבון' לאף אחד. במה אשמה הדת היהודית? בוודאי שהיא אשמה כי היא 'עשתה' את ההיסטוריה היהודית מחורבנת. המרד היה בעד השכלה ונגד הגלות-האלוהים שלה-האנטישמיות-הפוגרומים-ההשפלה-הביזוי-הדיכוי-הניוון-והחרפה היהודית שהמורדים לא עשו חשבון מדויק מי באמת אשם בכל אלה, מתי ולמה. הם בעטו ברבנים, בבית הכנסת, בטלית, בתמחוי, במקווה, בפרנסה עלובה ומבזה, בנתק מהסביבה הגויית. הכל מסביבנו ובתוכנו היה שחור ורקוב כמו פח אשפה. אקסיומה. רק להימלט, לברוח – לא חשוב לאן.
רבים ברחו לאמריקה, אחרים ברחו למערב אירופה המשגשגת והיו שברחו לאידיאולוגיה הפרולטרית של המהפכה הקומוניסטית. הבונד הייתה תנועה חזקה בהרבה מהציונות. יהודים תמיד התנדנדו בין קצוות של אוניברסליות טוטאלית ונביאית (גר זאב עם כלב) ובין לאומיות בר-כוכבאית. בינתיים חיו ונשמו בגטו חסום וחמוס.
כדי לצייר את התמונה בכמה קווים זריזים אפשר לומר שהציונות שפכה את התינוק (יהדות) עם המים המלוכלכים של הכביסה שלהם. הפלגנו לציון, ארץ אבות, אבל השארנו את ה'חיידר', הסידור והתפילין מאחור. ברנר גידל זקן עבה אבל קצץ את הפאות. ברל דיבר על ערכים יהודיים אבל לא על יהודים. כשהגיעו השמועות על רצח יהודים באירופה והבי.בי.סי החל לשדר רמזים גסים על גלי האתר, סגר ברל את הרדיו כי נבוך מהעובדה שחדשות על שואה יהודית מביישות אותו.
סיפורי מיתולוגיה היום גלוי וברור כי בדרך למדינה יהודית ניתקנו את עצמנו ואת היהודים שבאו בעקבותינו מכל סממן יהודי שיכול להציק לגויים של העולם. הבושה הייתה גדולה והספרדים שהגיעו בעקבותינו טעו לחשוב שהיא מכוונת רק נגד צבעם וסלסולם המזרחי. לא. היא הייתה מכוונת נגד יהדותם ונגד הפאות של ילדיהם התימנים – ולכן חטפנו אותם והחבאנו אותם בקיבוצים. להצילם מהגורל היהודי הנורא וההורים הפרימיטיביים. עד היום הספרדים שנואים ומבוזים כי הם מזכירים יהודים ספוגי אמונה. קבלו כותרת בעיתון: - "מרידור: אלוהים הבטיח את הארץ? סיפורי מיתולוגיה" וההמשך? "בדיון בין השר לשעבר
דן מרידור לבין סגנית שר החוץ חוטובלי בכנס הרצליה אמר כי 'אנו כאן לא בגלל הדת. הציונות מעולם לא נשענה על היהדות'".
הציונים למדו לעטוף עצמם בשקרים נחמדים ונאורים ולחיות איתם בשלום ונאמנות, אפילו באהבה. ייבסקציה ברמה כזו או אחרת. היה להם רומן ממושך עם ברית-המועצות עד כדי הצדקתו של הרוצח סטלין כשמש העמים. שמש, אתם יודעים היא מקור החיים על פני האדמה. מרדכי אורן הוא נציג מובהק של מאבק מר על האמת שמתחולל עד היום בארצנו. האמת, כמו עורך דין מוכשר, יכולה לייצג היום תבניות חברתיות וביולוגיות שונות, תלוי כמה משלמים. זה בדיוק מה שעושות חיות כשהן מזדווגות. הסיסמה הייתה והינה: המטרה מקדשת את האמצעים. זה, בקיצור נמרץ ומודגש – היפך היהדות.
יאיר גרבוז עד לרגע שעמד על הבמה בכיכר של רבין היה בטוח שהציונות היא עדין אותה תנועה חלוצית, אידיאליסטית וחילונית שיצאה להשמיד את הגלות, את דמויות הנמלים המצ'וקמקות בבגדים שחורים ספוגי כתמי זיעה, את הסידור והתפילין והפאות. כן, הוא דיבר על מזוזות וקמעות בשנאה שלא הייתה מביישת את רוזה לוקסמבורג,
אילן פפה ונועם מהחמאס. הגלות חוסלה, אבל לא היה זה גרבוז שחיסל אותה – זה היה היטלר. גרבוז רק הקים פה מדינה בכספי ההשמדה וחי עם זה בשלום בבתי-קפה בתל אביב. במובנים רבים גרבוז הוא בדיוק ברנר אבל בלי זקן ובלי שכל. בעקבותיו הגיע המעודד קוטלר, שחקן מבטיח גם היום. שתי הצגות מוצלחות הוא עשה. אחת כבעלה של השחקנית גילה אלמגור והשנייה במונולוג השייקספירי על הבהמות שהפכנו להיות.
אבל זה לא נגמר כאן. הציונות התעקשה גם להקים לנו מדינה כלשהי. היא לא הסתפקה במבנה עם גג שהוא חומרים מגובבים לפי תוכנית הנדסית. הציונות רוצה להעניק לנו גם ערכים ותכנים רוחניים. איפה היא ליקטה אותם, ומתי?
יהדות היא תיירות מין מרב מיכאלי – בזרימה נמרצת לעבר התהודה שעוררו דבריו של גרבוז - משדרת ערכים: 'אומן היא תיירות מין'. שבעים שנה אחרי שריפתה של גלות אירופה ה'יהודים' עדין מפחידים את הציונים הישראלים. כי הם לא חוסלו, עדין חיים, גם פה, בשכונה הקרובה לציונות, לסוציאל-דמוקרטיה, לנאורים המתקדמים – ממש ליד בתי הקפה שלנו.
איך אפשר ככה?
הנה ציוץ מבריק של העיתונאי
עמית סגל שקלט את כל הרמזים הגסים, שעליהם אני כותב, באמירה קצרה ומתמצתת: "מה בין הצגת המחבל בחיפה להופעתו של
עמיר בניון? הנשיא האמיץ ריבלין מסיר חסות משיר מסית בעוד השר המסית בנט מסיר חסות ממחזה אמיץ. מה לא ברור"?
גבירותי ורבותי, מתעורר חשש נורא שהיהודים ינצחו את הציונות. האם זו הסיבה האמיתי לשינוי השם ההפגנתי של 'המחנה הגרבוזי' למרות מורת הרוח בקרב המחנה הערבי? הנה קטע מתוך העיתונות, לא אני ניסחתי אותו: בכנסת הזהיר
יצחק הרצוג ראש האופוזיציה "בשם המחנה הזה אני מזהיר אותך היום אדוני ראש הממשלה: אם תרים יד על בג"ץ של
משה לנדוי ו
חיים כהן, שמעון אגרנט ו
מאיר שמגר,
מנחם אלון ו
אהרן ברק,
אדמונד לוי ו
מרים נאור – תמצא אותי, אדוני ראש הממשלה, עומד מולך ומחנה עצום מאחורי". איזה מחנה בדיוק, הרצוג, ומה אתה אומר לנו – שתהיה עוד פעם מהפכה בולשביקית עם תותחים קדושים?
"עדר של בהמות מלחכות קש אחרי 30 מנדטים" המעודד קוטלר עושה מה שהנצרות והאיסלאם עושים לנו מאז ומתמיד – מורידים אותנו מרמת בני-אנוש לרמה של חיות. אנחנו ערפדים שוחטי ילדים ומוצצי דם. אנחנו קופים, כלבים וחזירים. עכשיו הפכנו בהמות כשרות בחתימת הרב קוטלר. הרבה יותר קל לרסס באש בהמות (או לשחוט אותן), וזה מה שאומר גם הרצוג והמחנה שמאחוריו כשהוא מאיים על נתניהו אם ירים יד על בג"ץ. העולם בהחלט יקבל את זה כי זה מתאים לתפיסת עולמו מאז הגיחה הנצרות מתוך הפגאניות הקניבלית והתחילה לשחוט יהודים. התקשורת המרככת ומכבסת כותבת כי קוטלר 'מתח ביקורת'. איזו ביקורת, מה ביקורת? באיזו מערכת תרבותית עדר בהמות נחשב ביקורת?
נעמי כחומר נרקוטי למחשבה זוכרים את הסופרת המהוללת, חברת הקיבוצים, נעמי פרנקל? אז מוטב שתשכחו ממנה. היא עזבה את בית-אלפא, עברה להתגורר בחברון, הבוגדת הבזויה. ויקיפדיה כותבת עליה: בשנת 1982 עברה לגור בקריית ארבע עם משפחתה. לטענתה, כפועל יוצא מן המעבר הפיזי והמהפך האידאולוגי נודו היא ויצירתה מן השיח הספרותי: "ברגע שעברתי לחברון, עברתי דברים קשים מאוד. קודם לכן הייתי מלכת הספרות העברית. ברגע שדרכו רגלי פה, התחילו להחרים אותי. הוציאו את 'שאול ויוהאנה' מתוכנית הלימודים. כתבו נגדי מאמרים. אנשים שהיו חברים שלנו, שאכלו על שולחננו שנים, חדלו לדבר איתי. אני הייתי בוגדת". [2] קוטלר, מה אתה אומר?
כתב העיתונאי נדב שרגאי: כשיעקב אחימאיר חושף בטלוויזיה את סיפור מגוריה של פרנקל בחברון והתפנית בהשקפותיה, גואות ההתקפות עליה מצד חבריה לשעבר. הדה בושס, ידידתו של בעלה מאיר גור אריה, מדביקה לפרנקל בעיתון הארץ תווית של מיסיונרית, שנוהגת כתיירת קולוניאליסטית בשוק בחברון; יורם קניוק מדביק לה נימה של גזענות;
נתן זך מכנה אותה "טיפשה"; וההיסטוריון פרופ' מיכאל הרסגור מלגלג עליה במדורו ב"על המשמר": "נכנסו לה ציפורים בראש, ציפורים חובשות כיפה סרוגה להפליא. עוד קורבן של הבגיניזם ושל האווירה אותה הצחין בארץ. חבל על נעמי פרנקל, סופרת כישרונית, אבל היא עוד עשויה להתרפא. ממדור זה אנו שולחים לה איחולי החלמה מהירה".
עם לאה רבין היא מתנגחת ובסלון של אורה נמיר (שרה ומראשי
מפלגת העבודה בעבר) היא עדה להערות ציניות של
יצחק רבין על
דוד לוי ומוצאו, אבל הקרע שלה עם העילית החברתית והתרבותית ועם הסלונים הספרותיים והפוליטיים של ראשי המדינה מתרחש כשהיא נותנת גט כריתות לשמאל ולהשקפותיו וחוברת לימין.
הוי נעמי! השם הזה ממש קטלני. זוכרים את
נעמי שמר שלנו? הוי נעמי מלכת הזמר הישראלי, ילדת כנרת אהובה ונערצת, לב ליבו הרוחש של העם, של... הישראלים אולי לא באמת שחטו ילדים נוצרים והשתמשו בדמם ללוש ולאפות מצות לפסח – אבל הם בטוח שתו את דמה של נעמי שמר.
יש עוד נעמי אחת גדולה שגם היא קשורה לנושא הרצחני הזה. זו נעמי של רות המואבייה. היהודייה האומללה שגיירה ברוב אהבתה ומסירותה את רות. מה דעתכם, איך זה שנמצאה אהבה בליבה של אלמנה יהודייה גלותית - לשיקסה?
אם זו התנועה הציונות שהפרחנו – הגיע הזמן שתנוח.
