לחם ושעשועים - כך בפירוש מצטייר לו עולם התרבות בעיניה של השרה
מירי רגב, שעליו - למרבה האסון - היא מופקדת. ממש כמו על-פי אמרתו הלטינית של משורר המאה הראשונה לספירה, שהוטבעה כביקורת על מדיניות הקיסרים הרומיים, שביקשו להשקיט את תסיסת ההמונים על-ידי מופעי-ראווה מרשימים.
ממש כאותה גישה קיסרית, רואה גם שרת התרבות הישראלית את עצמה מחויבת לספק את האתנן הזה להמון הרחב, אבל תוך שימוש מוקפד במספריים של הצנזורה, שעליה הייתה מופקדת עוד בעת שירותה הצבאי.
מירי רגב היא שרה מקובעת, דוגמטית, וכזו ששוללת סטייה כלשהי מן הקו הישר. בעוד ההמנון והדגל הם לחם חוקה ונרות לרגלה - הפלורליזם התרבותי הוא ממנה והלאה.
כיפוף החופש בהקשר זה יש לזכור שכפיית-תרבות מטעם הייתה, מאז ומתמיד, אחד המאפיינים של משטרים אפלים, שביקשו לכופף את החופש האמנותי לטובת העברתם של מסרים לאומניים ולפעמים אף גזעניים לשמם. על שרת התרבות מוטלת לכן החובה לעצור לפני המדרון החלקלק, שאליו היא מנסה להוביל את התרבות הישראלית
כך או אחרת ברור מאליו שלמירי רגב אין שום מונופול על הקריטריונים לתמיכה בתרבות, ואין היא יכולה לעשות בהם כבתוך שלה, גם כאשר היא נהנית מתמיכה של 30 מנדטים. התהדרותה בסיסמה של "דו-קיום תרבותי" אינה עומדת במבחן המציאות. עובדה שבישובים הערביים אין שום מוזאון, לא בית-ספר לאמנות ולא סינמטק, וגם הצגת התיאטרון הערבי היחיד - "אלמידאן" - מצויה במוקד של מחלוקת קשה.
