אני רוצה לקחת אתכם לרגע אחורה, חזרה בדמיון לשנות ה-80', אפילו תחילת ה-90'. התקופה שלפני עידן הסלולר, האינטרנט, המסרים המיידיים והמכשיר שמצלצל בכל פעם שחבר מעלה פוסט לפייסבוק (Facebook). העידן שבו הטכנולוגיה המתקדמת ביותר לתקשורת בין אנשים הייתה הטלפון ואם הייתם רוצים להעביר הודעה מיידית למישהו, הייתם צריכים לגשת למכשיר הפקס - ולא לכולם היו - ולקוות שלמי שאתם רוצים לשלוח אליו יש אחד כזה.
עכשיו תחשבו: כמה להט"בים היו אז במרחב הציבורי? עד כמה ההומוסקסואליות הייתה נוכחת בו? וכמה אמצעים דיגיטליים היו ללהט"בים - וגם לסטרייטים, אגב - כדי להכיר? קו היכרויות אחד של עיתון העיר, לכל היותר.
חיזרו בבקשה להיום: מאז אותם ימים, להט"בים תפסו נוכחות די רבה, גם אם לא מספקת, במרחב הציבורי. דגלי הגאווה מתנוססים בשבוע שבו אנחנו נמצאים בתל אביב, החברה מתחילה להכיר בזוגיות להט"בית וכולנו התרגשנו כשהמדינה הצילה - פשוטו כמשמעו - את הזוגות הגאים וילדיהם בנפאל. הייצוג של ההומו במדיה הוא הרבה פחות שלילי וגייז ישראלים לא חייבים ללכת לגן העצמאות כדי להכיר. מספיק שיפתחו את 'גריינד"ר(Grindr) או 'אטרף'.
וזה בדיוק העניין. רבים מדברים על הבדידות והניכור שיוצרת הטכנולוגיה. מי היה מעלה על הדעת לפני 20 שנה שפעם יישב מישהו בבית קפה בתל אביב ויכתוב טור לאינטרנט, כמו שאני עושה עכשיו? אולי אפילו הייתי נראה ליניב של לפני שני עשורים כזומבי, מוזר. הכל נכון. אלא שלצד הגברת הבדידות והניכור, הטכנולוגיה הביאה עם השנים ליותר ויותר נראות.
התרומה הרבה ביותר - מהרשתות החברתיות התפתחות המחשוב, הסלולר והאינטרנט סייעה מאוד לקהילת הלהט"ב. למעשה, היא נתנה דחיפה אדירה למהפכה שלה. פתאום קל הרבה יותר לתקשר האחד עם השני, לא צריך לחכות עד שבן השיח יהיה בבית על-מנת להתקשר. עכשיו קל יותר להחליף רעיונות, לשמוע דעות ולהוציא לפועל פעילויות. העידן האינטרנטי הביא לעשרות ומאות אלפי אתרים של להט"בים, עבור להט"בים, לתמיכה בזכויות להט"בים. כיום, כל ילד יכול לגלוש לאתר בו הוא יוכל ללמוד שיש לקבל את האחר ושהומוסקסואליות זה לא שד כל כך נורא.
התרומה הרבה ביותר מגיעה מהרשתות החברתיות. העובדה שאחרי כל אמירה הומופובית של איש ציבור זב חוטם, מאות ואלפי להט"בים ותומכיהם מביעים את דעותיהם בפייסבוק ומוקיעים אותה ואת אומרה, מעצימה את הקהילה. הימצאותו של מקום בו יכול איגי, ארגון הנוער הגאה, להפיץ את ההודעה על
פרויקט מימון ההמונים שהוא עורך ולהגיע ליעד הרבה לפני התאריך המוגדר נותנת לה כוח. קיומן של קבוצות גאות - וגדולות - בפייסבוק נותן לגייז מקום נוח ובטוח. ואולי הכי חשוב: האינטרנט, ובעיקר המדיה החברתית, מאפשר להומואים צעירים, שזה עתה יצאו מהארון, להבין שהם לא לבד. לקרוא סיפורי יציאה מהארון של אחרים, לשתף ולהתעודד.
נכון, לא הגענו אל המנוחה והנחלה. הרשת נותנת גם ללהט"בפובים אפשרות להביע את דעותיהם הנלוזות ברבים ויש עוד הרבה מה לעשות. אבל לצד התגובה הלהט"בפוביות נראות תגובות הנגד של הגייז ותומכיהם. אם לפני שנים להט"בים היו שותקים אם מישהו היה מקלל אותם, בימינו, אמירות שנאה כאלה בדרך כלל לא עוברות בשקט, לפחות לא במרחב הווירטואלי. כך שבסופו של דבר, לצד הצורך להמשיך הלאה במאבק למען עולם טוב וטולרנטי יותר, אפשר להסתכל לרגע אחורה בגאווה על עוד צד טוב של הטכנולוגיה.
