'שלח-לך', הפרשה על המרגלים ששלח משה ממדבר פארן לתור את ארץ כנען, נקראת כל שנה בחברון ובקרית ארבע כחדשות טריות, שזה עתה יצאו מתחת למכבש הדפוס. תולדות ישראל נעות במעגלים היסטוריים והמעגל הזה, שנסגר אחרי אולי 3200 שנים, הוא הכי קרוב לנו. 43 שנים אני חווה את הסיפור בחברון, מקום המעשה, ועדיין אני משתאה, כמה הוא מעודכן וגדוש סיסמאות מודרניות כמו ""ארץ זבת חלב ודבש", "ארץ אוכלת יושביה", "דיבת
הארץ", "עלה נעלה!", "יכול נוכל!", "רוח אחרת" שהייתה עימו.
ילדים יהודים, שבית ספרם ממוקם ברחוב נחל אשכול, מביטים היום מבעד לחלון על נחל אשכול המקורי, שם צמח אשכול הענבים, אותו נשאו המרגלים במוט, בשניים. השנה במיוחד, עם שפע הפירות הגדולים והעסיסיים, עם נוף מוריק מכמות הכרמים ועצי הפרי ועם בריזה קרירה ויבשה, הם מזדהים עם הפרשה, כי "טובה הארץ מאוד מאוד". בהיותם מהלכים ברחובות כלב בן יפונה ויהושע בן נון, אין צורך ללמדם שמתוך ה- 12, כולם מ"ראשי בני ישראל", רק מיעוט, השניים האלה, עמד במבחן, הרוב נבהלו "מילידי הענק" ומן "הערים הבצורות, גדולות מאוד", שאת שרידי חומותיהם בעובי מטרים הילדים רואים וממששים במרומי תל חברון העתיק ההולך ונחפר בימים אלה.
כל המחלוקת המרה, הגורלית, החוצה את עמנו כמעט יובל שנים, מקופלת בסיפור הזה: מכאן, פחדים וחולשות הגובלים בפאניקה ( "לא נוכל לעלות", "ארץ אוכלת יושביה") ומכאן - הרוח האחרת ( "לחמנו הם, סר צילם מאליהם, אל תיראום", "יכול נוכל"). מבחן היכולת היה בחברון שנכבשה ע"י כלב בן יפונה וגם היום עיקר הוויכוח הוא על היכולת: אפילו צל טבח תרפ"ט לא נמוג ומקהילת היהודים שנחרבה כמעט איש לא חזר. יש שאינם דורכים בחבלים שאנחנו שולטים בהם כבר 48 שנים, וחברון בראש, מפחד. אחרים חוששים מצונאמי מדיני, מזעם אמריקני, מסנקציות מועצת הביטחון, מחרם בינלאומי, מן השד הדמוגראפי, מן "המדינה הדו-לאומית". אף אחת מן הדאגות האלה אינה מצוצה מן האצבע, כולן מבוססות, ועל כולן מוצאת הפרשה את התשובה לא בנסיבות החיצונות, כי אם בנפשנו - ב"רוח האחרת", שאם היא מפעמת בנו, "יכול נוכל" למצוקות ולחולשות. נוסחת ההתגברות המוצעת לנו מקופלת במשפט קצר אחד: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם". בקלות ניתן להבין מזה שהם זלזלו בנו רק לאחר שזלזלנו אנחנו בעצמנו.
לא פעם מנקרת בי התמיהה, מה חשבו להם אבות הציונות. איך עלה על דעתם להשקיע כל כך הרבה זיעה, דם, דמים, תקוות וציפיות באשליה, שניתן לפתור את בעיות הקיום של מיליוני יהודים בארץ שאין בה כלום מלבד מדבר, חולות וביצות? ארץ ללא מים, ללא אוצרות טבע, חרבה ומפגרת, עם אוכלוסייה שונאת ורצחנית? אם היום, בשיא כוחנו הצבאי, כשהארץ מפותחת ופורחת, עם משק ויכולת טכנית שהעולם רואה בהם דוגמה ומופת - בכל זאת חלק ניכר בתוכנו אינו מאמין ביכולתנו להתמודד על השליטה בחברון ובמרבית חבלי התנ"ך האחרים, מה עבר בראשם של ההוגים והמייסדים? האם הם היו חבורה של הרפתקנים חסרי אחריות שרדפה אחר חלום בלתי אפשרי? שאלה טובה, אבל הצלחת מפעלם במציאות, בכל עוצמתה, משיבה כי הם כן "יכול יכלו", הם ולא הספקנים היו הריאליסטים.
כיצד? הכל תלוי "ברוח האחרת" הנושבת אלינו ממעמקי ההיסטוריה, מפרשת 'וישלח'.