היידה מירי!

מבזה לשמוע אנשים המתיימרים להיות מתורבתים מדברים בצורה כה בלתי מתורבתת על אחרים. עוד יותר מצערת היא העובדה שכל אותם דוברים מסוגו של עודד קוטלר אינם מבינים ולו כלום בנבכי הפוליטיקה, וודאי לא בפופוליזם פוליטי. מכל אלה אשר נטלו חלק ב"פרשת קוטלר/בהמות", היחידה שהבינה את המהלך של רגב הייתה השרה גילה גמליאל אשר מתחה ביקורת חריפה על חברתה לממשלה. נכון שאין להתעלם מן העובדה שגם לגמליאל מטרות פוליטיות מאוד ברורות. בעיה. כל מי שעקב אחר התקדמותה של מירי רגב בפוליטיקה הישראלית הבין מזה זמן רב שכל פעולותיה מכוונת אל הבחירות. הסערה החדשה שרגב עוררה נועדה להיות אות הפתיחה לקראת הבחירות הבאות. על גבם של קוטלרים ושל אחרים, רגב הזניקה את עצמה לקראת ההתמודדויות הפוליטיות הבאות. זה פשוט, זה גלוי לעין. ניצול תקשורתי מלחמת לבנון השנייה הייתה הזדמנות בלתי חוזרת עבור רגב אשר שימשה כדוברת צה"ל לנצל את כלי התקשורת למטרותיה הפוליטיות. בכל האירועים התקשורתיים, בכל מסיבות העיתונאים רגב דיברה ודיברה. זמן מסך זו ברכה עבור כל פוליטיקאי בפוטנציה. ככל שהיא הקצינה את עמדותיה, ככל שהיא היללה ושיבחה, ככל שעיוותה את המציאות הקשה, כך מניותיה בקרב הציבור עלו. כבר בערוב ימיה כדוברת צה"ל מיקמה רגב את עצמה במפה הפוליטית. בחושיה הפוליטיים המאוד מחודדים היא הבינה שזו הזדמנות בלתי חוזרת שיש לנצלה כדי לגרוף רווחים אלקטורליים. כך היא עשתה, וכך היא נבחרה. גדולתה בניצול התקשורת הגיעה בהיותה יו"ר ועדת הפנים של הכנסת. על פניו, ניתן לחשוב שהמדובר בוועדה הרבה פחות חשובה מוועדת החוץ והביטחון או ועדת הכספים. מבחינת הנושאים הנידונים בה, ייתכן מאוד. מבחינה פוליטית, אין כמו ועדת הפנים כדי לעשות תעמולה עצמית בצורה מיטבית ומאסיבית. וזה בדיוק מה שרגב עשתה. כמעט כל ישיבות הוועדה, ודאי בנושאים השנויים במחלוקת, הייתה פתוחה לתקשורת. אין זה מקרה. לא היה דובר אחד בוועדה שהחל את דבריו ולא שוסע על-ידי רגב. הח"כים הערבים קיבלו מנה אחת אפיים. הרמת הקול של רגב, אמירות קיצוניות ומעוררות מחלוקת נשפכו מפיה כמים בנהרות שוצפים. התקשורת לא הפסיקה לדווח ורגב עיצבה את סדר היום. ח"כים "סוררים" שלא נשמעו להוראותיה של רגב, הוצאו מחדר הישיבות של הוועדה. הטכניקה פשוטה: מורים לח"כ לצאת, הוא מתנגד, משמיע ביקורת חריפה, צועק וזועק, ומירי רגב ממטירה עליו קיתונות של ביקורת, אמירות "לאומיות" ומרביצה בהם "ציונות". כותרות העיתונים או מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה נפתחו בדבריה של רגב וה"שערוריות" בוועדת הפנים. ושוב רגב זכתה בעוד ועוד נקודות בקרב הציבור מצביעי הימין. לא בכדי היא הפכה ליקירת הציבור הזה. השיטה של רגב ועוד עובדה מעניינת. לפני כתיבת שורות אלה צפיתי בכמה ראיונות טלוויזיוניים של רגב. נסו זאת ותיווכחו, אין אלה דברים בעלמא. ניתן לראות, אפילו בעין בלתי מזוינת, עד כמה רגב יודעת לנצל את המצלמות. בכל ראיון שבו השתתפו עוד אנשים עמה, לא אפשרה להם להשלים את דבריהם. זו שיטה הממקדת את תשומת לב העורכים בסקנדל, כי הרי זה מוכר. ורגב לא נרגעה והמשיכה בשלה. היא הבינה שהדקות בהן המצלמה מתמקדת בה בלבד לא יסולאו בפז. ושוב היא גרפה את הקופה האלקטורלית. כל כמה משפטים, במיוחד מתלהמים, גרמו לרגב לבדוק אם המצלמה מתמקדת בה. ניתן לראות את עיניה המחפשות את מסכי הטלוויזיה באולפן כדי לבדוק אם דמותה ניבטת מהם. ודמותה ניבטה היטב. ושוב פתק ועוד פתק הצבעה נצבר עבורה. איומיה באינתיפאדה פוליטית נגד נתניהו, אם וכאשר יעז לא למנותה לשרה, נועדו, אך ורק לתקשורת. ראשית היא רצתה שדבריה יפורסמו ברבים. שנית, היא ידעה עד כמה התקשורת משפיעה על נתניהו. זה הרי המנטור שלה בענייניה טלוויזיה. והיא מונתה לשרה. מי שחשב שיש משרדים בלתי חשובים, טועה. רגב קיבלה את המתנה הפוליטית הגדולה ביותר במינויה לשרת התרבות, מתנה שהוענקה לה על-ידי מי שרואה באמנים ובאנשים העוסקים בתרבות כאיום אסטרטגי. מינויה של רגב היה מצוין. נתניהו לא יכול היה לחלום חלום מתוק יותר מאשר תגובת האמנים המתמיהה, וקוטלר בראשם. זהו הישג ציבורי לנתניהו ורגב שמעטים הם כאלה. כך ניתן לשסות אלה באלה, "לאומיים" מול "עוכרי ישראל", לנופף בדגלים ובסמלים, באיומים על קיצוצים ומיני גוזמאות אחרות. מי שנושא באשמה גדולה מאוד להיווצרותה של התופעה המכונה מירי רגב היא התקשורת הפוליטית. עיתונאים רבים חייבים לערוך חשבון נפש עמוק באשר להתנהגותם ופעילותם המקצועית באשר לשרה מירי רגב. עליהם לשאול את עצמם שאלות קשות. מתוך ידיעה ברורה שהם לא יעשו זאת אלא ימשיכו בשלהם, אין לי ספק שרגב תגיע רחוק מאוד. וכל מה שנותר לציבור התומך בה והנהנה מכל מהלכיה, הוא להשמיע את הסיסמה המנצחת: היידה מירי!