עַד מָתַי

הדבר החל כשנאמר למשה: מי שמך? ומשבושש משה לרדת מהר סיני כפה העם על אהרן הכהן לעשות עגל זהב ומשנעשה קרא העם: אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות פסוק ד). הנהגת העם והטלת מרות עליו, לא החזיקו מעמד ושנתיים מן היציאה ממצרים כבר חטא ישראל ב"חטא העגל". ניתן לאמר, כי זו הייתה ההמרדה הראשונה, אך כאן נטען הערב רב אשם בכך הם המסיתים והמדיחים את העם לנטוש את האמונה באלוהי ישראל שהוציאם ממצרים ונתן להם התורה על הר סיני. ומוליכם קוממיות לארץ כנען ולחזור לעבודת האלילים שנהגו בה במצרים - לעבוד את העגל. זה נכפה על אהרן הכהן, והעם שמח וצוהל. בפרשת שלח לך חוזרת ההסתה, הפעם כדי להביך את משה ואהרן או להמרות פיהם ואת מצוות האלוהים, זה נעשה על-ידי 10 מנבחרי העם - ראשי שבטים. זו הייתה קנוניה מתוחכמת, מתחילים בשבח פריה של ארץ כנען וממשיכים בהפלת פחד ואימה על העם מפני תושבי הארץ כדי להסיתם שלא להילחם עליה. מעשה זה נקרא "חטא המרגלים", שנאשמו בהוצאת דיבת הארץ ובכך לקעקע את מעמדם של משה ואהרן. מייד לאחר-מכן בא המאורע השלישי בפרשת קרח הידוע בשם "קרח ועדתו". הפעם הָחֻמְרָה שכאן כבר לא הערב רב המסית והמדיח, אלא צאצאי ישראל הם המסיתים והמדיחים. זה איש נכבד משבט לוי, קרח בני דודם של משה ואהרן, בצירוף 250 נשיאים ואנשי שם, המכונים עדתו. אל אלה הצטרפו דתן ואבחרם שהיו מראשי המסיתים משבט ראובן, כדי לתת להמרדה אופי של מרד עממי ולא רק של בני שבט לוי. סופם של החוטאים במרד או בהמרדה שירדו שאולה. שלושת הניסיונות היו החמורים ביותר שבהתנהגות העם כפוי הטובה, יען כי לא חדל מלהתאונן ולבוא בטענות קשות אל משה ואהרן ולטעון כלפיהם כממיטים אסון על ישראל במקום לראות בהם גואלי העם מן העבדות ונותנים את התורה ומוליכים את העם לארץ כנען להתנחל שם. בכל המקרים החוטאים והמחטיאים נענשים בחומרה רבה על ההסתה וההדחה ועל כפיות הטובה. הענישה לא פסחה הפעם גם על מי שלא חטא מרצון, על מצב זה הפתגם העממי אומר: "ראחת אל כצ'רה מע אִלְיַאבְסֶה". בתרגום חופשי: אבד הירוק עם היבש, ענישה קולקטיבית כמו במבול, ללא אבחנה. בכל המקרים שבהם הייתה מעין מרידה, עקבה אחריה עֲנִישָׁה ומשה שוב נזעק לבקש מאת הקב"ה מחילה וסליחה וכפרה על העם, זאת על-אף שהתמרדו נגדו. למעשה, העם מרד בקב"ה, כי הרי משה ואהרן עושים דבר אלוהים והם מושלים על-פי הדיבור, דהיינו: על-פי דבר ה'.

יש גם פנים אחרות למחלוקת של קרח ועדתו שלכאורה מופנית כלפי משה ואהרן, אך יש הסבורים, כי המחלוקת היא על מעמד הַקְדוֹשִׁים והַקְּדֻשָּה, ולא מחלוקת על מנהיגות. קרח ועדתו באו אל משה וטענו בפני קהל ועדה: רב לכם כי כל העדה קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' (טז/ג) משה היה מאוכזב בשמיעת דברים אלה ודווקא מפי בן שבטו (מבן דודו). שביקש להראות כי הדברים הם על דעת כל עדת בני ישראל לכן הוא צֵרֵף שנים בשם דתן ואבירם משבם ראובן. דברי קרח אל משה ואל אהרן אינם מגלים כוונה כי קרח מבקש לבוא במקומם ולהנהיג את העם, הם מגלים מחלוקת על מינויים שנעשו. עצם הפניה של קרח אל משה ואהרן מוכיחה, כי קרח ראה בשני בני דודיו מנהיגים בעלי סמכות עליונה, אלא שהם אינם נוהגים, לדעתו, כשורה, כי הם מפלים בין קדוש לקדוש זה נשמע מדברי קרח שאמר: רב לכם כי כל העדה קדשים, הרי כולנו היינו במעמד הר סיני. דברים אלה מראים, כי הטענה היא על אפליה שנהג בה משה בתוך שבט לוי. משה בתגובתו לטענות אלה אמר לקרח: את אשר יבחר בו (אלוהים) יקריב אליו (טז/ד). קרח בהסתייעו בצאצאי ראובן, אומנם מקבל הוא את מעמד משה ואהרן כבני עמרם, אחד מלך ואחד כהן גדול, אלא שהוא קובל על התעלמו ממנו, כי הרי הוא בן יצהר שהוא שני לעמרם, מדוע אפוא מפלים את קרח בַּכְּהֻנָּה. קרח בסיוע אנשי עדתו ניסה להציג את משה כדמות שאיננה מושלמת וכך אומר בעניין זה רש"י: מה עשה? (קרח) עמד וכנס ראשי סנהדראות רֻבָּם משבט ראובן שכניו והם ואליצור בן שדאור וחבריו והלבישן טליטות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה אמרו לו: טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה אמר להן: חייבת (ענה להם משה). התחילו לשחק עליו אפשר? טלית של מין אחר, חוט אחד של תכלת (חוט התכלת שהיו נוהגים לתת בתוך חוטי הציצית הלבנים) רצו ללעוג על משה באמרם לו חוט אחד של תכלת פוטרת, (אזי) זו שֶׁכֻּלָּה תכלת לא תפטור את עצמה? אמנם קרח לא דרש לעצמו להיות מנהיג במקום משה, אבל הוא ביקש לשים את משה כמנהיג, שאיננו ראוי להנהיג וכי מתן מעמד לקרח בַּכְּהֻנָּה יחזק את המנהיגות, לכן אמר: כֻּלָּם קְדֹשִׁים ואין כל סִבָּה שתתנשא על האחרים. משה ששם את מבחן האמת כמבחן הקובע ולא הדברים הנאמרים מפי בעל עניין, ענה לקרח ואמר לו: כלום אני קבעתי מי יהיה כהן המשרת בקודש ומי לא, זאת עשה הקב"ה עצמו בְּאָמְרוֹ: ה' ידע את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו (טז / ה). התוצאה ידועה. כתוצאה מהתהגות זו: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש (טז / לב) זאת מפני שחלקו על הקב"ה ולא על משה.

מיתתם של קרח ועדתו בְּהִבַּלְעַם בתוך האדמה, הפילה פחד ואימה בקרב העם, אך לא סלקה מליבו את התלונות הבלתי פוסקות הַמְכוּוָנות כלפי משה ואהרן, שנאמר: וַיִּלֹּנוּ כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר: אתם הֲמִיהַּם את עם ה' (יז / ו). העם מתעלם ממה שקרה לקרח ועדתו על-ידי הקב"ה ורואים במשה הגורם לכך. הענשת קרח ועדתו לא באה מפני שערער הוא ועדתו על סמכות משה ואהרן, כי בכך הוא ערער על רצון האלוהים לשים משה "מלך" ואהרן כהן גדול. ענישת קרח ועדתו לפני כל העם היא למען יראו וייראו. ברם העם נשאר בעמדתו והוסיף להלין על האלוהים בהטחת האשמות במשה ובאהרן. הפעם כבכל פעם, התנהגות זו מזמנת לעם עוד ענישה: והינה החל הנגף בעם. (יז / יב) ושוב מופיע המציל ועוצר את המגפה הפעם אהרן בהנחיית משה: וַיַּעֲמֹד (אהרן) בין המתים ובין החיים וַתֵּעָצֵר המגפה. (יז / יג) מכאן מוסר השכל כדי למניעת עוד ענישה במגפה: ושמרו משמרתך... ולא ימותו (יח / ג) על-ידי קבלת עול מלכות שמיים, ולהכיר את אלוהי שמיים בעזרת השכל הישר, כי מלכות שמיים קיימת לעד ואיננה זקוקה להוכחה קיום בורא עולם. יִסּוֹדוֹת הַכָּרַת הָאֱלֹהִים טְמוּנוֹת בָאֱמוּנָה הָאֱמוּנָה מְצוּיָה בַּשֶּׁכֶל הַיָּשָׁר וּבַתְּבוּנָה בְּכֹח הַשֶּׂכֶל לְעוֹלָם יַכִּיר אָדָם אֶת הָאֱמֶת וְיִכָּשֵׁל כֹּל מְבַקֵּשׁ יֵשׁוּת הָאֱלֹהִים לְאַמֵּת אֵין הַרְָוָחָה בִּזְכוּתֶנוּ וְהַמְצוּקָה הִיא מְאִתּוֹ שֶׁפַע וּמְצוּקָה הֵם פְּרֵי מַעֲשֵׂינוּ דָּבָר בִּעִתּוֹ בְּעֵת שֶׁפַע וּרְוָחָה שׁוֹכְחִים אֶת הַמְצוּקָה מוּטָב לִזְכּוֹר זֹאת תָּמִיד כְּתוֹרָה חֲקוּקָה הַדַּעַת חִיּוּנִית גָּם אֵינֶנָּה יִכוֹלָה לְהַטְעוֹת כִּי דְּמוּת הָאֵל לֹא כִּדְמוֹת אָדָם לְהֵרָאוֹת יֵשׁוּת הָאֵל בְּכֹל מָקוֹם מְצוּיָה וְנִסְתֶּרֶת עַל הָאָדָם לְהַכִּירָהּ וְלֹא לְהָמִירָהּ בְּאָחֶרֶת