הפלתה של הצעת חוק הקלון על-ידי ועדת השרים לענייני חקיקה חושפת אותה במלוא קלונה. יותר מכל היא מעידה על פשיטת-רגל מוסרית של ממשלה, המסרבת בתוקף ללחום בשחיתות.
הדעת נותנת שעל הזירה הציבורית להיות זכה ונקייה מכל רבב שהוא. אבל הדעת אינה נותנת ששר, חבר-כנסת או מי שעומד בראש רשות מקומית, ישוב ויכהן בתפקיד רם-מעלה של נבחר-ציבור, לאחר שנחשף במלוא-שחיתותו והורשע בקלון, גם בחלוף תקופת ההתיישנות על העונש שנגזר עליו.
עם זאת צריך, כמובן, לאפשר למי ששילם את חובו לחברה לבנות ולעצב מחדש את חייו. אלא שבשום פנים ואופן אין הדברים צריכים לחול על זירה ציבורית רגישה כמו כנסת, ממשלה, או רשות מקומית, שבה הפיתוי לשחיתות כה קורץ. ידיו של מי שאמור לכהן במשרה שכזו צריכות, לפיכך, להיות נקיות.
טעם לפגם החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה היא משום כך בלתי-נסבלת. יותר מכל יש בה כדי להעיד על בעיטה גסה בטוהר המידות ועל מתן גושפנקה להפרת כללים יסודיים של אתיקה, המקובלים בכל חברה מוסרית.
החלטתה האומללה של ועדת השרים, שהתקבלה (יום א', 21.6.15) ברוב קולות, איננה כמובן רטרואקטיבית ולפיכך גם אינה חלה על מי שמעורר באורח טבעי אסוציאציה עימה, כמו השר
אריה דרעי. חרף זאת יש טעם לפגם במיונו המחודש כשר, גם אם לא מבחינה משפטית - לפחות על-פי הקוד האתי.
למען הגילוי הנאות ראוי לבסוף להודות שחרף ההחלטה האומללה, מגיע יישר-כוח גדול לצדיק אחד בסדום הרשעה - ראש "יש עתיד",
יאיר לפיד. לזכותו הבלעדית נזקפת הצעת החוק, שנועדה לתקן את חוק השחיתות המעוות, ולקבוע אחת ולתמיד כי מי שהורשע אי-פעם בעבירה שיש עימה קלון - לא יוכל לשוב ולכהן בעמדה ציבורית רמת-מעלה.
חבל על דאובדן.