שיירה ארוכה הלכה בדממה אחר ארונו של אבא קובנר. הקיבוץ, עין החורש, היה מעולף בשאריות חום הקיץ הגווע וקצת הסתיו של ראשית תשרי היסס כבר בינות לעצים הנשירים. היה ריק סביב. כפר נאה שדמה כנטוש. הכל ליוו את האיש . רחוקים שהגיעו מכל קצוות הארץ הניחו את כלי הרכב שלהם בחנייה בשערי הקיבוץ והלוויה הלכה אל החורש בו פינה לעצמו בית העלמין את מקומו. הייתי, אני יודע, האיש האחד בצוותת המלווים הגדולה הזאת שהיה חבוש כיפה סרוגה. ואולי לא, אולי היה שם גם
אברהם מלמד נוחו עדן, שמעולם לא נטש את אהבהבותיו לשמאל האידיאי, גם כשהיה כבר נבחר הציבור הדתי הלאומי, ולא את השרפרף שנשמר לו בין יושבי הקרנות של האמנים, ואנשי העט, והפזמונים שחיפשו אלה את אלה בתמר או בסוקולוב, גם כשקולה המצוי של תנועתו עשתה הדים להדרת האומנויות החופשיות כמרוקנות מיהדות. לא ראיתיו. אבל מוכרח שהלך סמוי בין המלווים. אני מכל מקום הייתי שם.
כבוד גדול רחשתי לאבא קובנר. פגשתי בו באחת מן הישיבות של מועצת
רשות השידור. הוא הרצה רעיונותיו על הנצחת התפוצות בישראל. היו לו פני חולם. אולם קוויה של הפנים האלה היו נחושים. האיש פרח יותר מפריחה אחת. הוא היה כבר קרוב לשנתו השבעים ועדיין קומתו הייתה תמירה, ודיבורו מדוד ושקול ועשיר מבע, והייתה בו בדיבור הזה אמונה במה שהוא אומר ואף לא פקפוק שגם מה שהדיבור אינו אומר נשמע. הרהרתי בתוכי אז, כי האיש ששמו היה כשם מי מי שבא מקובנה שבגולה, לא בא אלא מן המקום בארץ ישראל שהוקצה להיות יד לקובנה הרבות מספור מתוכן נבנתה הגולה שעלתה באש ונקברה ירויה ומוחנקת מתחת עיי המפולת של ההיסטוריה העולמית.
בבית קראתי בשיריו. "מעבר מעבר/ מוטלת עיר עוד גופה חם./מצלצלים פעמונים. לא ראיתי עיר מוטלת על גב/כסוס בדמו, מטרף בטלפיו/ ולא קם.....". את הסוס הזה, לא סוס משא בערבות אוקריינה, לא סוס רתום לעגלות העץ הכבדות של ליטא, סוס אציל, סוס מרוץ בין יער ליער, בא קובנר להקים זכר לעיר שחייתה מרחפת ומתה שדודה. כך אני זוכר שנתפרשו לי השורות מן השיר של האיש הזה. ידעתי כמו כל אדם בארץ את קובנר שהיה לאגדת לוחם במחתרת, לנבואת נקם, לאדוק באמונתו בשומר הצעיר המיישב בארץ את חזון התחדשות היהודים על-פי טעמיו, אולם בפגישה ההיא ובכמה שנזדמנו לאחר מכן, החילותי לראות באבא קובנר איש אמונות שהלך בדרכו בשיר של הפרוזה שהיו חייו ובפרוזה של השיר שהמה בתוכו מנעוריו, וכל חילוקי הדעות שנשרכו אחריו בשובל מציק לא מיררו לא את ייסוריו ולא המתיקו את מלחמותיו. כשמת, הייתי שייך להלוויה שליוותה אותו.
לא ראיתי עוד לוויה כזאת. היא הייתה פרידה של הארץ מאיש שעזב את הארץ ולא ליוותה אותו אלא עד קצוות הארץ, לא רחוק יותר, לא למעלה מזה, לא מטה, לא מעלה. הבן ספד. האנשים והנשים בשלל מלבושיה המגוונים של קהיליית ערים וכפרים, ושועים, ורשים, ועובדי אדמה, ופקידי רשויות, עמדו דוממים, כמו עצי החורש ונעו להרגיש את נוכחותם בצד הקרובים להם כנוע ענפי האילנות המחרישים. לא המתנתי והלכתי אחרי שתם מספדו של הבן, ונמצאתי עובר לאורכה של הדרך שחצתה את הקיבוץ לבדי, מהרהר באיש ובמה שהיה, ובמה שהוא כבר איננו, ובמה שיישאר עימנו תמיד.
היה שקט בו לא נשמעים אלא הרהוריו של הטבע סביב. פתאום רעש. קולות צווחנות עליזה של ילדים. רחוק השקט הפרוש כיריעה כהה על ההלוויה, ומולי, גם תינוקות ופעוטות וילדים משחקים בחצר ומנדנדים את העולם כאילו אין בו אלא צחוקם שאינו יודע עדיין מחר. החיים אמרו שהם גם השקט הרחוק, גם החדווה הקרובה, גם היום היוצא לדרך גם השעה החותמת אותה.
עברתי על פני גדר חצר הגן בהילוך מהיר. ילד, בתוך פקעת קטנה של משחקים הבחין בי וצעק אל עבר חבריו, "הנה אבא קובנר.."! הוא הצביע עלי. קומתי הגבוהה, ואולי בעיקר שערי המאפיר, הגולש על עורפי עד כמעט כתף, היו ככל הנראה לסימן היכר בעיניו. "לא יכול להיות", צעק אחד הילדים כנגד אותו ילד שאמר הנה אבא קובנר, "הוא מת"! - . "מת, מת"" השיב הילד כלאחר יד, "אבל הוא עוד הולך, תראה תראה, מת והוא עוד הולך...."" וחזר למשחקיו, כאילו ראה מה שאינו יכול אפילו להתמיה ומה שסוף דבר שום ילד לא חולק עליו.....
אמרתי ללבי בבואי אל המכונית כי אכתוב את הסיפור הקטן הזה למשמרת. אבל עד לשובי אל ביתי נשתכח נדרי ולא נזכר בי אלא עתה, כמעט שלושים שנה לאחר אותה הלוויה. הילד ההוא היכן הוא? אני יודע בו שאין לו אפילו צילו של זיכרון ממה שאמר אז ושכח מיד שאמר, והמתים שכבר מתו ועדיין הם הולכים, גם הם יש מהם שחדלו ללכת, ואם הם הולכים - אין אלא ילדים שהבל פיהם בונה כל יום עולמות שיודעים את הסוד, עד שהוא מתעלם גם מהם.... מי יכתוב אותו..?
