אם היו שמים עליו יד היום, על שמשון, עם יד על הלב – היה הפשלונר נאזק מיד ומושלך לבית סוהר עם פדופילים נורמטיביים ואנסים משוכללים בשל התעללות בבעלי חיים ופגיעה מורלית ומוסרית בזכויות נכסי צאן וברזל. לא חשוב כרגע שיש ביכולתו של שמשון לבתק בכל רגע את כל השרשראות בעולם ולהפיץ לכל הרוחות את כל ההשתלשלויות, הפרזולים, החירטוטים והקעקועים. שמשון, לידיעתכם, לא היה הודיני או מכשף תקשורתי ממולח כמו שההמונים, גם היום, נוטים לייחס לכל טייקון שאוחז בזרועותיו מוסדות ארץ ותזרים נהרות מזומנים. למרות מסע מואר בלפידים, התעללות מחושבת ושקולה בבע"ח, שהם יצורים, ממש כמו יזידים או ארמנים, בעלי זכויות מוכרות על-ידי מוסדות האו"ם - התנ"ך שלנו הפך אותו למנהיג העם היהודי, שופט מכובד שהציל את בני ישראל ואוי לאותה בושה. אוי, איזו דרך ארוכה ומייגעת הלכנו מאז - ולאן הגענו? היום כותבים סופרי ה'תנ"ך-ישראלי' שמצב בע"ח הוא מציאות של שואה. ממש במילה הזאת, האירופית, התיקנית, הממוסגרת, הגרמנית, הנאצית, יד אחת על הלב ויד בשם.
זה לא היה בדיוק כך ב-47. אז הייתה לנו יחידה צבאית ממשלתית שעבדה בשביל
אורי אבנרי ונלחמה בתעצומות נפש, כמו שאומרים, למען תקומת העם היהודי וקצת מדינת ישראל. שמה היה 'שועלי שמשון' - גדוד מכוסה אבק על ג'יפים שעוקלו ברחובות תל אביב ונשלחו לעזה.
בניגוד למחשבות היהירות והטהרניות של ישראלים ראויים כאילו הייתה מלחמתו של שמשון ביטוי אידיוטי בלבד של ניצול אכזרי, משפיל ומחפיר של בע"ח למהלך סאדיסטי ילדותי של אדם מתוסכל – היה זה מהלך אסטרטגי מבריק. שמשון היה גאון צבאי, אסטרטג מעולה והתנ"ך ידע להעריך את פעלו כיאות, ואני אסביר.
שועליו של שמשון שרפו את שדות החיטה של הפלישתים. הלחם הוא כלי נשק אסטרטגי מובהק (כור גרעינים) כמו שהיה גם הברזל. המלחמה בין היהודים לפלישתים הייתה מלחמה בין שבטי איכרים (לחם) לבין גדודי צבא ממוכנים שדהרו על מרכבות משוריינות (ברזל). הפלישתים הכניעו את בני ישראל באמצעות הברזל. הם מכרו ליהודים מחרשות בהתאם לחוזה שבו הוסכם כי היהודים ישלמו את שכר טירחתם בטונות חיטה וטונות כניעה. כאן נוצר הביטוי הנביאי לעתיד "וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות...". גם להפך. היהודים שילמו בחיטה, רכשו מחרשות וייצרו מהן בסתר כלי נשק כדי להתגונן. את החרב היהודית מכנה התנ"ך 'מאכלת' כי רכישתה אכלה ליהודים את כל החסכונות. מבצע מסוכן זה התרחש תחת עינו הקשוחה של '
האח הגדול' הפלישתי שחגג לאורך רצועת החוף והטיל מצור עז מעזה.
השופט שמשון שימש, בין השאר, נגיד הבנק המרכזי והוא החליט לייקר את הכסף (חיטה) כדי לרכוש יותר ברזל תמורת פחות חיטה. שאיפתו הייתה לחמש את שבטי יהודה ובנימין, לצאת למלחמת חורמה נגד פלישתים ולסלקם מארץ אבות. כבר אז, באמת, כשהם קטנים, הפולשים. בימים ההם לא התביישו בביטוי - ארץ אבות. אפילו ישורון קרא לבנו עבות. לפיכך שרף שמשון את החיטה שהצמיחו הפלישתים בשדותיהם כמו שסטאלין עשה זאת במלחמה העולמית וקוטוזוב לפניו מתוך ראיית הנולד. מחיר החיטה האמיר פלאים והפלישתים נתבעו להביא יותר ברזל עבור פחות חיטה בכל יום מסחר בבורסה. המשיכה של שמשון לברזל הייתה כל-כך ממגנטת שהוא פירק את שער העיר עזה וסחב אותו הביתה. לחבר'ה הוא סיפר שיצא כהרגלו לחפש בחורות בשער העיר.
במהלך אסטרטגי מבריק אחר שמשון נמנע מלשתף את שבטי בני ישראל במלחמה נגד הפולש הפלישתי. הוא הפך את המלחמה הציונית למלחמתו האישית. ונדטה נקמנית של זאב בודד נבגד במערכות גולייתיות צבאיות, משוכללות וגלובליות. רמבו מצויר ללא קרמבו - הוא היה. לא הייתה עילה לפלישתים לצאת למלחמה ולהשמיד את בני ישראל הצייתנים שעדין לא היו מגובשים ולא מוכנים למלחמה כוללת. שמשון הכריז, ממש ריאליטי – בואו ותפשו אותי, את השועלים שלי. זה אני המניאק שאתם מחפשים...
זה משהו שהערבים מסביב למדו ממנו במרוצת המאה האחרונה. הם הקימו כנופיות בודדות שרצחו ושדדו – גם היום. בכל מערכה צבאית שפתחו מדינות ערב – הן הובסו בגדול. היום הן מתפוררות לשבטים לחים וכנופיות - ועוד היד נטויה. ארגוני הטרור האיסלאמי המוסרי מגייסים עתה 'שועלים' לבנים תמימים למחצה, אירופים ותרבותיים עם 'לחי שנייה', שיבואו ויעזרו להם לשרוף יהודים בשדותיהם. הנימוק הזה תמיד עובד.
מהרסיך ומחריביך כשהפלישתים התעשתו הם שלחו צבא גדול לעבר שבט יהודה ודרשו מזקני השבט להסגיר את שמשון - או קאפוט. מהביטוי הזה צמח המושג לעתיד – קאפו. זה מה שהפלשתינים של היום מכנים 'עונש קבוצתי' והאו"ם מחרה ומחזיק להם. שמשון התגורר במערה, רחוק מנקודת ישוב, כדי שלא תוטל אשמה של שיתוף פעולה על יהודים תמימים. שלא תהיה טעות. מקום מושבו היה ידוע לפלישתים כי שיירות של חשפניות מעזה ואשקלון הגיעו למערת הקסמים שלו והמיטו אש-קלון. כינו אותו עלי באב ו-40 הבתולות. ממש דמיוני... הפלישתים פחדו לכתר את המערה ולהתייצב פנים אל פנים מול לחי החמור שלו. הם כיתרו את שבט יהודה והוציאו אולטימטום חד-משמעי לזקנים. שלושת אלפים זקני יהודה עלו אל מערת שמשון ומסרו לו את דברי הפלישתים. 'הישבעו לי פן-תפגעון בי אתם', אומר שמשון. ובכן, זהו הפרוטוקול הראשון של 'זקני ציון'. רבים עוד יבואו בעקבותיו מתוך כספות הייבסקציה הבינלאומית ומחדשיה בארץ 'בצלם' ו'שוברים שתיקה'. שימו לב, 'פן תפגעון' – הוא אומר. מדבר אליהם עם נון בלשון נקבה משום שאינן מוכנים להילחם על חרותן. וזה אומר שאי נכונותם תביא אותן לבגידה יותר משמעותית ועמוקה, רומז שמשון. הם עלולים להוציאו להורג... בקורות העם היהודי אתה מוצא פעמים רבות את הביטוי המפוקח כי האויב האמיתי ליהודים צומח בתוכם. על קיר המערה של שמשון חרטו ידיים אלמוניות: מהרסיך ומחריביך...
שנהיה בריאים, זה מעביר צמרמורת. רק אויב פנימי, בתוכנו, מאיים על שלמות העם ומסכן את קיומו. גם שמשון הגיבור הלאומי, הזאב-הבודד, קלינט איסטווד של עמנו, חושש לחייו כשהוא בקרבת יהודים. שום שיער לא יועיל לו, שום קסם לא יעבוד עליו אם ינסה להרים יד על יהודי, אפילו רק כדי להתגונן ולהציל את חייו. בתוך המסגרת הלאומית אין חייו נחשבים יותר מקליפת חייו של קאפו. יהודי יכול להושיט יד ולקטוף את חייו בכל רגע – מזה חושש שמשון. לשם מה הגיעו שלושת אלפים מכובדים? התשובה פשוטה מאוד. בעוד שלושת אלפים שנה, נעמוד באותו מצב, אמרו לו הזקנים, ולכן בוא תסגיר את עצמך לאות ולמופת. יד על הלב, אנחנו אתך, אמרו לו זקני האומה משבט יהודה ואנחנו ננהיג את האומה לעבר העתיד, תן לנו יד ואנחנו נעניק לך גם את כוחנו.
שי לאומה: נכס תקשורתי שמשון הושיט את ידיו שמיד נאסרו בשנים (אתם ואני) עבותים חדשים. שמשון הוסגר לידי פלישתים והם הוליכו אותו לעבר גבולם. עוד רגע יהיה פה לינטש בריא, לחשו הסרנים. על הגבעות ממול רצו ילדי ישראל ושרו שירי עם. היה שם ילד קטן מגבול בנימינה והוא צרח, אין לי ארץ אחרת! מיד התחוללה סופת מלודיה של תווים ואותות על פני הוואדי שבו נעו פלישתים עם שמשון האזוק. ברגע שהגיעו הפלישתים אל גבול הנחלה, תמו שדות החיטה של השבט, נדמו מקהלות ילדי הגבעות והם עצרו והביטו בחרדה. עכשיו שמשון! צעקו אליו הילדים, עברת את הגבול...
התנ"ך שלנו מספר כי באותו רגע הריעו הפלישתים לקראתו ותצלח עליו רוח ה' ותהיינה העבותים אשר על זרועותיו כפלישתים (כפשתים) אשר בערו באש... מה מספר התנ"ך שלכם?
'חבל-אבל', אמר בזמנו
נחמן שי, המסביר הלאומי של
אהוד ברק, 'הלינטש ברמאללה זה נכס תקשורתי בשבילנו'... למעשה כל אוסלו, אני מוסיף, נכס צאן על ברזל.
עלילת דם בעזה עכשיו זה כבר לא רק איסלאם או נצרות. עכשיו זה בא ישירות מהאו"ם, תאמינו או לא, ממרכז האנושות על פני האדמה. מגיע עם דם על הידיים. לא מפתיע, בתור קורבן - שוב היהודי. גם הפעם אין תור בתור קורבן.
איפה האפיפיור? נוסע
סביב העולם, אבל לא מקיף אותו, לא מקיף שום בעיה שיצרו אבותיו אי-פעם. כמו שלושת הקופים של האנושות, לא רואה, לא שומע, לא מדבר. הנה, אדוני הנוצרי, בידיך קלף מגילה של האו"ם. תגיד מילה, נשמע. תוציא את המסקנות אחרי אלפים שנה. לפניך עלילת דם מודרנית – אדוני ראש הכנסייה. צא למרפסת ואמור: אבי החל את המסע העלילתי לפני 2000 שנה ואני מבקש היום להפסיק אותו. זה רצח עם, זה רצח אדם, זה רצח האמת, זה ישמיד את האנושות אם לא נחדל.
שחיטה כשרה כל עלילת דם טובה ומבוססת כדבעי בנויה על לפחות 90% אמת טהורה ללא סיגים, בלתי מסויגת. אם ננתח את עלילת הדם המסורתית שבה יהודים מערבבים דם של ילדים נוצרים שחוטים במצה שלהם – נראה שיסודות האמת, כפי שמלמדים אותנו גם חוגי 'בצלם' ו'שוברים שתיקה' – הם דומיננטיים למכביר. ואני אסביר.
מדובר ביהודים חיים וקיימים והם נפוצים ברחבי העולם, מי יכול להכחיש עובדה כזאת? רבים מהם זוכים בפרס נובל ואחרים אוכלים מצות בפסח. בהחלט. גם אני מודה שחג המצות נקרא פסח והוא חג יהודי. כמה שאמת יכולה להיות מזוויעה אם לא מזיזים את הראש הצידה... כמו-כן ישנם נוצרים רבים בעולם וביניהם כמה ילדים תמימים, מעטים ככל שיהיו, גם הם יצורים החיים על פני האדמה ושום יהודי לא יכחיש שהוא נתקל בהם לעתים. אז מה לא בסדר בעלילת הדם עד פה? שואלים החוקרים והשופטים בוועדות האו"ם. כל האלמנטים המרכזיים קיימים ושרירים, למה אנחנו נטפלים לפרט אחד טפל של שחיטה, אומנם לא כשרה יש לומר? יש ילד, שהסכמנו על כך, גם חלפים שהם סכינים ולהפך, נכון? אז יש פרט אחד קטן, אולי בקושי 10% מהסיפור, לא יותר, שנראה לאחדים מכם תמוה. איך בכלל אפשר להשוות פרט סתמי למותם הממשי של מאות ילדים כאלה ברחובות עזה, למשל? מה אתם מנסים להסתיר פה? עכשיו התבלבלתי באמת – על מה מדברים פה, איפה העלילה?
זה מה שאמר לי בטלפון אקדמאי גוי מומחה לסטטיסטיקה יהודית בהרווארד, הוא חשב שאני גוי כמוהו: תראה את היהודים האלה, מתווכחים אתך על כל פרט שולי. מתעקשים לא לראות את התמונה הכוללת. זה מה שהם תמיד. מקומם.
מורה בבית ספר תיכון הוסיף, אם תלמיד שלי, מקבל ציון 90% על עבודת מחקר שהגיש בכיתה – לא הייתם מתפעלים ממנו? זה הישג של ממש... יש גם ישראלים אחרים, מתעקשים נציגי 'בצלם' ו'שוברים שתיקה'. באו"ם מרבים להנהן.
