פיצוח הגנום השמאלני

במאמרו "קן הקוקיה של השמאל" תוהה יעקב עמר איך קרה שהשמאלנים איבדו צלם רציונאליות והם הפכו פשוט למשוגעים. אמרתי לעצמי שאני חייב למצוא את התשובה. שקעתי במחשבות, יגעתי, ולא תאמינו מה קרה - מצאתי.

חוק העדר

התשובה הטריוויאלית לא צריכה להפתיע, כפי שכבר אמרתי מזמן, חוק הטבע מספר 2 (חוק העדר) מוגדר כ"שלב התשובה הזהה", החוק הזה הוא התשובה לכל השאלות. לא חשוב מה השאלה, החוק הזה הוא תמיד התשובה. בקרוב האנושות תגלה אותו ואז הכל יהיה ברור. כזכור קוטלר דיבר על עדר בהמות, ואיש לא הבין כמה קרוב הוא היה לנקודה. העדריות מסבירה את כל ההתנהגות האנושית. במקרה שלנו דווקא מדובר בעדריות של אמנים, ולא רק. של כלל השמאלנים, ולא רק. תרבות הנאורות כולה עוסקת במלוא המרץ בהטבעת ספינתה ובהגשת העולם על מגש של דם לאיסלאם. מה עושה אדם שרואה עצמו נאור? שרוצה להשתייך לאנשים החכמים, המכובדים, המקובלים בעולם בתקופתו. רוצה להתפרסם, לקבל כספים, כבוד, להיות מוזמן לחו"ל, לאירופה, לאו"ם? מתנהג כמקובל. כמקובל בעדר, כלומר בתרבות. זה כל כך פשוט שזה ברור.מ עבר לכך העדר בתקופתנו התרבותית לוקה בכך שהיא לא יודעת להכליל (מבחירה, היא לא רוצה להכליל כי היא בטראומת גזענות מהשואה הראשונה). התוצאה: עדר הנאורים מתרבות המערב לא מסוגל להבחין שתרבות ערב מכינה לו שואה שניה.

התקווה

כל עוד בלבב פנימה, נפש כל אזרחיה הומיה. ההסבר השני לתופעת קן הקוקיה של העולם בתקופתנו הוא התקווה. למרבה הצער יש לא מעט צרות בעולם (תודה לאיסלאם על תרומתו הצנועה). אנשים רוצים שיהיה טוב, בעיקר חזירים שרוצים להשמין ולהתפנק ואין להם זמן למות במלחמות. הם משתוקקים לפתרון באופן שאינו יודע כיבוש. שלום עכשיו, ביד ומיד. והנה מגיע מישהו ואומר: תנו לפלשתינים את זכויותיהם הלגיטימיות ויפרוץ השלום. התקווה משגעת את האנשים. זה כמו חכה עם ארוחה חמה מעל האף של השמאלן, הריח משגע אותו, הוא חייב לטעום. במילה אחת: פתי. השמאלן הוא פתי ומשקיע את חייו בכמיהה, בתקווה ואמונה שיהיה טוב יותר. מעניין שאצל הערבים המצוקה מתבטאת אחרת, בשנאה. הערבי ממלא את חייו ועולמו בתוכן אחד המציף אותו כל הזמן. עזה כמוות השנאה (לא רק בעזה). גם להם יש תקווה, אבל אצלם התקווה היחידה היא שיזכו לאנוס ולשחוט אותנו במהרה בימינו. אצל השמאלן זה תקווה. השמאלן האוויל הוא פתי המשקשק מפחד מהערבים וכל הזמן משווע לעזרה. כל קנה קש שיושיטו לעברו מיד יאחזהו בשקיקה. הדוגמה הקיצונית היא כמובן נוסעי הרכבת לתחנה אחרונה אושוויץ, סירבו להאמין, ועד הרגע האחרון קיוו. זה טבעי. אצלנו בתרבות המערבית התקווה היא האלמנט בעזרתו הפוליטיקאי מחזיק את העדר בגרון. זו מדינת אליטות, האליטות עושקות אותנו, הכל קורס, השמאלן האוויל מחפש תקווה, מספרים לו ששורש כל הצרות זה החרדים והמתנחלים, הוא הופך להיות אנטישמי, נפתרה הבעיה. מרגע זה הוא משתוקק שיכלו צרותיו והוא יוכל להיות חזיר כמו שהוא אוהב. אם רק נחזיר את השטחים ונפסיק לתת לחרדים מיליארדים יהיה כאן נפלא. מרגע זה הגולם חדור מטרה. כאדם מאוהב דעתו משתבשת, והיא כולה מוצפת בדבר אחד בתקווה הגדולה שהאמונה שלו תתגשם ואז יתמו צרותיו.