לקראת סוף השבוע שעבר פרסמה העיתונאית טובה צימוקי ב
ידיעות אחרונות ידיעה, שאולי נכון יותר לכנות אותה בתואר חידה אפופת-סוד, הנושאת בחובה הרבה שאלות ללא מענה ומעט מידע, שלפיה היועץ המשפטי לממשלה
יהודה וינשטיין עומד להחליט על פתרון מוכתב מטעמו ל"מלחמת התרבות" שמנהלת השרה
מירי רגב, כדי שלא תוכל למנוע באופן שרירותי מימון מופעים שאינם תואמים את עמדותיה.
צימוקי יודעת לספר, כי באחרונה קיבל היועץ המשפטי מספר פניות התובעות ממנו להציג מדיניות ברורה בנוגע למגבלות הכוח של השרים בתחום האמנות והתרבות. זאת, בעיקר בעקבות העימותים בין שרת התרבות רגב לאמנים - ובראשם הודעתה כי תשקול את הפסקת התמיכה בתיאטרון אל-מידאן בחיפה בשל העלאת ההצגה "הזמן המקביל" המבוססת על סיפורו של המחבל ואליד דקה, וכן הצהרתה כי אם פסטיבל הקולנוע בירושלים יקרין את הסרט התיעודי על הרוצח
יגאל עמיר, היא תבטל את המימון שמעניק משרדה לפסטיבל.
למרבה הצער צימוקי מציגה בפנינו תעלומה ולא ידיעה, כיוון שאינה טורחת לגלות מי הם האישים שפנו אל וינשטיין, מה הקשר שלהם לנושא, איזה אינטרסים הנחו את פנייתם, ומה היו טיעוניהם. האם בין הפונים היו, למשל, גילה אלמגור,
עודד קוטלר ואחרים שהם בעלי עניין בהחלטת היועץ, ואיך הצליחו לשכנע את וינשטיין לחרוג ממנהגו ולפעול במהירות גבוהה כל כך.
צימוקי אומנם רומזת, כי לפי העמדות שהובעו בישיבה שהתקיימה אצל היועץ וינשטיין ניכר, כי בכוונתו להגביל את יכולתה של רגב לשלול תקציבים ממוסדות תרבות או להעדיף ולתקצב גופים מסוימים. עם זאת צימוקי אינה דואגת לספק הסבר ראוי איך היא יודעת שזו כוונתו של היועץ עוד בטרם קיבל החלטה כלשהי, או שזו רק הערכתה האישית. בכל מקרה ראוי שלמען השקיפות של הדיון בנושא החשוב הזה יכלה צימוקי לברר בפנייה למשרדי היועץ איך נולד הצורך בדיון ומי היו יוזמיו והמעורבים בו. כנראה שהנושא לא עניין אותה די הצורך.
צימוקי מגלה, במעט המידע הממשי שהיא חושפת, כי עיקר הדיון אצל וינשטיין - בהשתתפות בכירי משרדו וראשי משרד התרבות - נסב על השאלה מהו הגבול הראוי בין רצונו של שר ליישם מדיניות, לבין הצורך שלו לשמור על ערכים ממלכתיים - ובראשם
חופש הביטוי. ושוב יש להעיר לצימוקי, כי בכל המקרים שהיא מונה לא מדובר בהטלת מגבלות על חופש הביטוי אלא בשאלה האם קיימים בישראל אמנים המסוגלים להביע את דעותיהם רק אם הציבור - קרי: אוצר המדינה - מממן את המופעים שהם מבקשים להעלות, גם אם נושאיהם חריגים. האמת היא כי עד היום איש לא מנע מן האמנים במחוזותינו את האפשרות להעלות לדיון ציבורי מופעים אמנותיים על נושאים מעוררי מחלוקת, הממומנים ממקורות לא-ממשלתיים.
בין שאר הדברים שצימוקי אינה מדווחת עליהם ניצבת השאלה מי היה זה שהעלה בדיון אצל וינשטיין את הטענה המטעה, כי שר אינו יכול לפעול כדי למנוע זרימת כספי ציבור לנתיבים שאינם ראויים בעיניו. וכי שרת התרבות, אומנם אחראית על התוויית מדיניות התרבות - אולם אינה רשאית להתערב באופן גורף בתכנים של יצירת אמנות או להחליט על מניעת תמיכה כספית ביצירה כלשהי, בהסתמך על הנושא שבו היא עוסקת או המסר שאותו היא מבקשת לקדם.
טיעון מעניין נוסף שמציגה צימוקי, שיכול להיות רק פרי הגותם של משפטנים "מרובעים" הוא, כי באותם מקרים שבהם יצירת אמנות מסיתה לאלימות או לגזענות, משרד התרבות לא רק יכול אלא אף חייב למנוע תמיכה מכספי ציבור. אבל זאת "רק על על-פי קריטריונים נוקשים שיקבלו אישור משפטי מוסמך".
למען איכות המידע המגיע לקוראי ידיעות אחרונות, ראוי היה שעורך החדשות שטיפל בחומר הגולמי החשוב שהביאה צימוקי היה מברר את כל השאלות שנותרו פתוחות ודואג לכך שצימוקי תשלים את המלאכה, תספק את כל התשובות ולא תותיר את הקוראים בערפל של אי-בהירות. חבל גם שאיש במערכת לא טרח לפנות אל השרה רגב ולבקש את תגובתה. סביר מאוד להניח שהיו לרגב דבר או שניים לומר באופן ברור ואולי אף בוטה, על חופש הביטוי ועל זכותה, או אף חובתה, למלא את תפקידיה המיניסטריאליים כפי שהיא מבינה אותם. וכמובן - בהתאם לחוק.
