כאשר מצחצחים חרבות בשתי המפלגות הגדולות במאבק על הכהונה הפוליטית המובילה בישראל, מן הראוי לבחון עובדה סטטיסטית מעניינת. לאחר חמשים ושבע שנים מקם המדינה ניתן ליצור בסיס נתונים ולבדוק את המספרים. במאי 1948 היו במדינה הקמה 600,000 יהודים לפי פילוג משוער: 100,000 דתיים, 250,000 אשכנזים חילונים, 250,000 מזרחיים חילוניים.
עד מאי 2005 היו 12 ראשי ממשלה ומועמדים לראשות ממשלה מטעם שתי המפלגות הגדולות. ואלה שמות: בן-גוריון, שרת, בגין, אשכול, גולדה, רבין, פרס, שמיר, נתניהו, ברק, שרון, מצנע.
כולם שייכים לקבוצת "אשכנזים חילוניים שהיו בישראל טרם קם המדינה". קבוצה זו - קבוצת המייפלואר הישראלית - מונה כיום באוכלוסייה הישראלית, לפי הנחת גידול טבעי של 1.5%- 2% לשנה, רק 500,000 נפש. כלומר 7% ממניין האוכלוסייה.
צא ולמד, שלא כמו באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, איש מניצולי השואה והלוחמים בנאצים וצאצאיהם לא זכה במועמדות לראשות ממשלה. איש מגלי העלייה מצפון אפריקה והמזרח לדורותיהם לא זכה במועמדות לראשות ממשלה. איש מגלי העלייה המאוחרים לא זכה במועמדות לראשות ממשלה. לא היה מועמד דתי. ודאי שלא היה מועמד בן מיעוטים.
התוצאה איננה סבירה במשטר דמוקרטי. לא ידוע על תקדים במדינה דמוקרטית שקבוצה המונה פחות מעשירית האוכלוסייה "מייצרת" את כל המועמדים לכהונה הפוליטית החשובה ביותר.