אילו היה נוחת השבוע במקומותינו אורח מכוכב אחר, ונוטל לידיו את גיליון יום ג' השבוע, של הביטאון הליטאי 'יתד נאמן', היה מתרשם שהעולם עומד להפוך בתוך שעות לתוהו ובוהו. צונאמי בדרך. "זעקה ומחאה בעולם ההלכה בארץ ובתפוצות, סערה גדולה ומחאה חריפה", זועם היתד בעמודו הראשון. שומו שמיים!
והכל, הפעם, בגלל "גיורי הסוכנות". כל פעם יש להם סיבה חדשה למסיבת זעם. עכשיו זה "גיורי הסוכנות", שימיטו "חורבן על טהרת הייחוס". גבב של אלפי מילים ששופכים לבלרי היתד, כמים שאין להם סוף, ומתחרים אגב כך בניבולי פה חמורים, בסוג של גסות רוח שמאפיינת רק את כתבני היתד ובעלי העגלות במזרח אירופה. הצד השווה שבהם, שאלה גם אלה משוכנעים שיש להם מונופול על ה'בלעגוּלע'תיות'.
לך תסביר להם, שבשעה שהם מורחים בזפת את גלגלי העץ החורקים שלהם, העולם כבר עבר לרכבות ומכוניות ומטוסים. אבל הם בשלהם. מתפלשים בבוץ, מטנפים עטם, ומטיחים בחוצפה אופיינית של עגלונים: "שכבה שלימה של בוגרי החינוך הד"לי (הכוונה לחינוך הדתי לאומי, אבל על-מנת להגחיך הם הופכים בשיטתי את המונח דתי-לאומי ל-ד"ל, בתקווה שהמבין יבין), משקפת זרם גדל והולך בקרב חובשי הסרוגות... שגולש אט-אט לקונסרבטיזם, בדרך לרפורמה גמורה".
סערה דמיונית הבנתם את זה? הדאגה לשלמות העם, ולמניעת התבוללות קשה שאחריתה מי ישורנה, מכונה בפי לבלרי היתד בתארים מבזים: קונסרבטיבים, רפורמים, רחמנא ליצלן. איזו התנשאות חסרת כיסוי! איזו יהירות מנופחת! איזה בלבולי מוח של הבל וריק ורעות רוח! איזו רשעות וכסל!
אבל אפשר להירגע. לא זעקה ומחאה ולא נעליים. אפילו העיתון-האח של הציבור החרדי שאינו ליטאי, 'המודיע', לא טרח להתרגש ולא הזכיר באותו יום ג' ממש, את "הזעקה והמחאה והסערה הגדולה", שגלגלו בדמיונם הפורה רשמנֵי היתד: "רבנים ודיינים מכל רחבי תבל ביטאו את חרדתם ומחאתם מול היוזמה החמורה המתגבשת, שלא הייתה כמותה לרוע". באמת? אז איך זה ש'המודיע' לא שמע על הסערה?
התשובה פשוטה: שום סערה. רק ניסיון מלאכותי כושל לחולל מהומה על לא מאומה, ולפזר אגב כך תשפוכת של גידופים. זו דרכם כסל למו של גבאי יתד נאמן, שנכשלים יום-יום בעבירות 'פעוטות' של לשון הרע, חילול השם, ביזוי תלמידי חכמים, הלבנת פנים, שקר ורמייה.
כלפי מה אמורים הדברים? היתד, מסתבר, מתרגש עד עמקי נפשו המסוכסכת, מאיום שהשמיעה הנהלת הסוכנות היהודית, לנוכח קשיי גיורם בישראל של עולים המוגדרים זרע ישראל, ושל נשים לא יהודיות שעלו ארצה עם בעליהן היהודיים, ועם בניהן הלא-יהודים. עיקרו של האיום: להקים כבר בחו"ל בית דין לגיור שיורכב מרבנים יודעי דת ודין, אשר ינהל שם, הרחק מעיניה של קואליציית נתניהו-חרדים, את הליכי הגיור. ודוק: הסוכנות הבהירה כי אין הכוונה לתעשיית גיורים מכל הבא ליד, אלא רק לקרב צאצאי יהודים מ'זרע ישראל' ו/או נשים נוכריות הנשואות ליהודים ולהן צאצאים לא-יהודים, שעולות ארצה מכוח נישואיהן לבעלים יהודיים.
ייאמר בבירור: ודאי שמכל בחינה עדיף שהגיור ייעשה בארץ, בסביבה יהודית. ומדובר בגיור על-פי ההלכה, לכל פרטיה, אך ידידותי. אלא שלגבאי היתד, שהכשילו ומכשילים באלימות מילולית ובטרור הלכתי את המהלך של גיור ידידותי בארץ, זה לא מתאים. לדידם, כך הם כתבו השבוע, זהו קונסרבטיזם, רפורמה ושאר גידופים רח"ל.
והתוצאה – נוראה, איומה ומפחידה. התבוללות מהירה שתאכל חלילה בכל פה בכרם ישראל, כבר בדורנו ובוודאי בדורות הבאים. שכן כבר היום מסתובבים בתוכנו מאות אלפי ילדים וילדות, נערים ונערות (יש אומדים מספרם ב-350 אלף, ויש אומרים הרבה יותר), גויים גמורים על-פי ההלכה, שנחשבים ישראלים לכל דבר: עם שמות ישראלים, ובפיהם עברית צברית, ותודעתם ישראלית, והם נחשבים בעיני הבריות ישראלים/יהודים לכל דבר. מה ימנע מנערה שנולדה בארץ לאם לא-יהודייה, שנחשבת בעיני עצמה ובעיני סביבתה ישראלית/יהודייה לכל דבר, להינשא ליהודי ישראלי כשר בעוד שנים אחדות, ולהביא לעולם בדור הראשון ובדורות הבאים מאות ואלפי ישראלים שרואים עצמם יהודים ובעצם הם גויים גמורים? מה יעשה הבן ולא יחטא?
צורך גדול במקום שעסקני היתד יטלו קורה מבין עיניהם, ויבינו שמדובר בצורך גדול וחשוב, הנה הם מתחרים בהערמת קשיים, ומַרבים התבוללות ונישואי תערובת בישראל. לא מעניינות אותם פסיקות של רבנים גדולים וחשובים (שרוכזו ביד אמן בספרו 'זרע ישראל' של הרב
חיים אמסלם), שיש להזדרז בגיורם, לשאת להם פנים מאירות, וכך למנוע התבוללות נוראה.
אבל הם בשלהם. כאילו שזעקות השבר שאין מאחוריהם מעשה, יצילו את עם ישראל מאותה התבוללות שמרחפת באופק. אוי להם מיום הדין, אוי להם מיום התוכחה. אוי להופכי טפל לעיקר ועיקר לטפל. אוי לאותם עסקנים שפוסלים כל מה שאינו מאנ"ש, ובטוחים שמשה רבינו ורבי עקיבא, רש"י והרמב"ם ושאר גדולי הדורות, היו ליטאיים מבטן ומלידה, חובשי מגבעות ופראקים, בנוסח אצילֵי אוסטרו-הונגריה במאה ה-17.
בעוד שלושה שבועות, בתשעה באב, נוהגים ללמוד את האגדתא התלמודית המצמררת, על "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, שהחריבה את ביתנו". ומדייק מכאן הגאון הליטאי רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שחי בדור הקודם בניו-יורק, כלפי אלה שמתוך ענווה מזויפת נזהרים מליטול אחריות ציבורית על עצמם, ואגב כך מחריבים הכל: "כשיזדמנו שאלות שלא נמצאים בספרים, לא נכריע אותם? אף כשיש בידנו להכריע?... ועל כיוצא בזה נאמר: מקום הניחו להתגדר בו, וכרוב תשובות האחרונים, שמכריעין בחידושים כמה דינים למעשה... במקום צורך גדול... ודאי מחויבין גם אנחנו להורות אם רק נראה לנו להתיר, ואסור לנו להיות מהענווים ולהכשיל באיסורין... ועיין בגיטין דף נ"ו: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס שהחריבה את ביתנו".
צחוק הגורל: אילו היה חי הרב פיינשטיין עימנו, ייתכן שגם נגדו היו יוצאים בהכפשות של "זעקה ומחאה וסערה גדולה" על היותו חלילה רפורמי וקונסרבטיבי רחמנא ליצלן, מחדש חידושים רחמנא ליצלן.
