תמיד נדמה היה לי שאלו כפכפי "דפנה," מתוצרת קיבוץ דפנה בגליל הרחוק. אך כשהפכתי אותם, מודפס עליהם "זיוונית, עין זיוון" עם מספר טלפון מאזור חיוג 08 (אזור השפלה). כדרך הנודעת בימינו, אל ניתן לעובדות לבלבל אותנו, וכל רצוני להתרפק על זכרונות העבר ולא כל כך לקדם את מכירות מפעל זה או אחר.
על כל כפכף, מצידו התחתון, זה שמתחכך בקרקע, מוטבע "MADE IN ISRAEL". היום כבר היו הכפכפים מוקצים מחמת מיאוס: "פוי, שרץ, מוצר ישראלי".
את הזוג הראשון קניתי בחנות נעלים ברחוב הפועלים ברחובות, רחוב היוצא מהרחוב הראשי, רחוב הרצל, ופניו מועדות לאן שפעם היה מרכז העיר - העירייה, בית התרבות, אפילו בית המלון היחיד ברחובות (בנין בן שתי קומות שהשתמר עד היום כמדומני). בכיכר לפני הרבה מאוד שנים תלו פעמון, אלא שזה איבד את שימושיו האמיתיים, וככלי שאין בו חפץ הפך לקישוט שאין איש שם לב אליו.
מרחק בתים ספורים משם גר - גם כן בעבר הרחוק - יזהר סמילנסקי, הידוע גם בשם ס. יזהר, ועוד מספר בתים ממנו באותו סיור רגלי שאנו עורכים, סבתי, רבקה קלור. היום כל הבתים החד משפחתיים בני קומה אחת הוחלפו בבתים רבי קומות. הלך הדור, השתנו פני העיר.
לכל החיים באותם ימים הייתי ילד קטן, והמוכר בחנות הנעליים נראה בעיני מבוגר מאוד (אולי היה בן גילי היום, אולי אפילו צעיר יותר). הכפכפים שימשו אותי עד שאחת הרצועות נקרעה, והייתי אנוס לצאת לקנות זוג חדש.
באותם זמנים היו קונים זוג אחד, וזה היה משרת עד שהתבלה, וגם אז לא היו נפרדים ממנו בנקל. כך גברים, כך נשים, כך גם ילדים. החיים היו קשים, ובהחלט לא היו מותרות. לא רק נעלים. בגדים היו מקבלים "בירושה," מאח לאח, ולעיתים בגדים משומשים - שבעינינו נראו חדשים מקרובים באמריקה. נישואים היו לכל החיים. מכונית - אם הייתה אחת לכל המשפחה היו כולם אסירי תודה, וכך גם קו טלפון, שלקח שנים רבות לקבל.
לא גרנו אז בארץ, והכפכפים היו סוג של קשר בלתי ניתק, עד שכאמור נקרעה הרצועה ולא הייתה ברירה כי אם לזרוק אותם.
התעקשתי בדיוק על אותו הזוג - אותה התוצרת, אותו הצבע. מה ששימש אותי נאמנה, מדוע שאחליף אותו באחר? הגעתי לרחובות, והחנות עוד הייתה קיימת, אפילו עם אותו המוכר שעמד בכניסה או ישב לו שם בפנים עם כוס שתיה, ממתין בסבלנות אין קץ לקונה שיפר את הדממה, יחיה את השממה.
הררי קופסאות הוא היה אז זקן בא בימים, אך עדיין החנות הייתה ממלכתו. הוא ידע איפה נמצא כל זוג, קרטון על קרטון הם הגיעו עד התקרה הגבוהה.
בקושי רב ניתן היה לזוז בחנות, וזו הייתה קטנה מלכתחילה. היה, אם אני זוכר נכון, כסא עליו ניתן היה לשבת למדוד את הנעלים, הסנדלים או הכפכפים, אך אני ידעתי בדיוק את אשר חפצה נפשי, וכבר הייתי גדול מספיק שהחנות נראתה לי קטנה, וכבר הרגשתי כמו פיל בחנות, שכל תזוזה תביא מפולת של הררי קופסאות.
לבעל החנות לקח שניות ספורות והוא שלף את הזוג המיוחל. אותם כפכפים בצבע חום בהיר, אותה הגזרה, אותה המידה. שילמתי והודתי לו, על אותו מסע מופלא לחווית הילדות.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. בביקורי הבא ברחובות, שנים ספורות אחר כך, החנות הוחלפה בחנות מודרנית, אולי אפילו משרד נסיעות. נעלים, כבר לא ניתן למצוא שם. גם את הקסם והאבק, אותם הררי קופסאות ואותו מוכר שהכיר כל בן עיר וכל זוג וזוג במלאי - הכל נמחק במחי יד, כאילו שאף פעם לא היה.
הוכחה מוחשית בזוג אני משתמש עד עצם היום הזה. בוקר בוקר מימות השבוע אני לוקח אותו איתי לבריכה, וכל יום אני מניח אותו להתייבש אחרי השמוש, וטומן אותו בחרדת קודש כמעט בתוך "שק" הבריכה שלי, תיק מודרני, אופנתי, עם שם ידוע חרוט כלפי חוץ.
עד שתקרע אחת הרצועות, הזוג הזה הוא חלק ממני, ואין אני יכול להפרד ממנו. קשר אחרון, הוכחה מוחשית לזכרונות עמומים שצפים ועולים, שוקעים ונעלמים.
היום, בארה"ב, זוגות כפכפי פלסטיק ניתן לקנות בדולר אחד (לזוג!). יש לי אוסף רב מהם, בצבעים שונים, והם כולם חדשים למהדרין, יושבים להם בצד ומחכים שיגיע היום. מסרב אני להשתמש בהם - כי אין צורך, ולי יש אהבה נושנה.
שומר אני אמונים לאהבת נעורים.
חבל הצלה מאחורי אותה חנות של פעם בניינים קטנים, ומסביבם חגים קבלנים ומחכים להזדמנות להרוס אותם ולבנות בניינים רבי קומות. אחד מהבתים הקטנים - שם במרכז העיר בדיוק, במקום הנחשק ביותר - שייך לקרובת משפחה. להם המיליונים מובטחים, וגם כך לא חסר. פרדסים של פעם. רכוש אדיר ורב היום - כה הרבה מזומנים בבנק שאלו יספיקו לכמה דורות. המעט שבקושי היה פעם, קופת אינסוף בהווה ולעתיד לבוא.
גם העיר התפתחה, גדלה והתרחבה. אני זוכר שהייתי הולך עם סבתי בעיר, נער ואחר כך בחור, וכל כמה פסיעות היה מישהו עוצר את סבתי ודורש בשלומה. מורה היא היתה, ודורות של תלמידים למדו אצלה.
ראו דברים שנחרטים בזכרון בעוצמה כה רבה, אותם זכרונות ילדות. מסרבים לעזוב. נתלים הם בכל פינה בלב, ובשמחה רבה מקפצים להם מזיז לזיז, נאחזים והופ - ממשיכים להם בדרכם העליזה. מוכר הנעלים כבר שנים רבות שאינו בחיים, וגם החנות כבר לא קיימת אלא בזכרוני. את שמו איני זוכר, אך דמות ה"זקן" חרוטה בזכרוני. הוא והאבק וכל אותם תילי תילים של קופסאות נעלים. דודי, שהיום מלאו לו שמונים, לא זוכר את החנות או המוכר, בשום אופן. אך אותו זוג כפכפים אחרון עדיין בשימוש, עדות בידי: מזכיר הוא לי שלא הגיגים אלו, כי אם אמת לאמיתה, תמונות אמיתיות של עולם שהיה וכבר לא.
ואולי אני טועה, וזהו בכלל חבל הצלה. עוגן. משהו המזכיר לי שעם כל השינויים בעולם, טוב להתרפק לעיתים על זכרונות העבר, רגשות כמוסים וסמויים מעין, דברים אמיתיים - אותה אמת של פעם.
