הקואליציה אומנם על כרעי תרנגולת, אבל המזל משחק לפתחה. אין כנגדה אופוזיציה לוחמת, שעשויה יום אחד לרשת אותה. במרביתו של הזמן היא ממש מנמנמת. כוחה הוא אפסי ולא מפעמת בה שום רוח של קרב. היא מפוצלת וגם די מותשת, כשמיגור השלטון על-ידה הוא חזיון-שווא..
הדעת אומנם נותנת ש"
המחנה הציוני" הוא זה, שמבחינת כוחו האלקטוראלי, אמור להוביל את האופוזיציה לקראת חילופי השלטון. כדי לממש את המטרה מצופה ממנו, מן הסתם, שיעלה בידיו להחליש את כוחה של הקואליציה ולשתק ככל שניתן את פעולותיה.
אלא ש"המחנה" הזה אינו מגלה שום סימני-מאבק. מסתבר שסכסוכים פנימיים מתישים את כוחו, גם כשאינם גלויים לעין כל. אלה מונעים ממנו, בדרך הטבע, פגיעה ממשית ביריב הפוליטי. במקום "רק לא ביבי" יש בזבוז-משאבים משווע במאבק הסמוי שבין שלי לבוז'י.
בהעדר כוח ושלא תהיה אף לרגע טעות: המצב אינו שפיר יותר בקרב יתר השותפות באופוזיציה. "יש עתיד", של
יאיר לפיד, מלקקת בינתיים את פצעי ישיבתה בין המשפתיים, ומחרה-מחזיקה אחריה גם "
ישראל ביתנו", של
אביגדור ליברמן, שמלבד עקיצות פה ושם לעברה של הקואליציה - אין למפלגה הקטנטונת כל כוח מעשי להשפיע על שינוי המצב הקיים. אותם דברים אמורים, כמובן, גם ב"מרץ".
ובאשר לרשימה המשותפת, המלכדת את המפלגות הערביות לשעבר - גם בה אין, מטבע הדברים, שום סיכוי לתרום לערעורו של השלטון הקיים. חרף כוחה האלקטוראלי היחסי וחרף יריבותה לקואליציה הקיימת - מעדיפה רשימה זו לשמור על "פאסון" משותפותיה לאופוזיציה. בבחינת "לא מדובשך ולא מעוקצך". הקואליציה יכולה, לפיכך, לחגוג ולהמשיך את ישיבתה על זרי הדפנה, כי מן האופוזיציה הזאת לא יאונה לה כל רע..
