ישראל מתמחה במספר תחומי עיסוק או אולי שעשוע שגורמים לה נזק הרבה יותר גדול משגיאות שהיא עושה בתחום קבלת החלטות מרכזיות בניהול ענייני המדינה. השבועות האחרונים עוסקים באופן אובססיבי בעסקת הגז בין המדינה ל
יצחק תשובה ונובל אנרג'י. מה לא נאמר כבר בנושא זה? ומי לא ראה חובה מוסרית, מקצועית, אידיאולוגית או פוליטית להתבטא בו. אף אחד, לרבות נבחרי ציבור ובעלי תפקידים בתחומים קרובים ומשיקים למשק האנרגיה ומערכות הכלכליות של ישראל, למעט קומץ מצומצם של העוסקים בדבר, אינו יודע באמת מה כתוב בכל הניירת שיוצרה עד היום בנושא. ובכל זאת איש אינו בוחל לדון בפרטים, במספרים, ובשיקולים "הלאומיים" של הנושא. מי שעסק פעם בקידום עסקה וניהול מו"מ מסחרי-כלכלי בנושא גדול ומורכב, יודע שהפרטים הקטנים בחוזי המכר ובנספחיהם חשובים לפעמים יותר מהערכים המספריים המופיעים תחת הפרק "תמורה" או "תנאי תשלום", או "הפסקת החוזה" וכ"ב. לקיים דיון רציני בפרטי העסקה בנושא הגז מבלי לדעת ממש במה מדובר, זו יומרה "פראית" או שחצנות בלתי מרוסנת.
העובדה המצערת בישראל היא שרק בגיל 67 הגיעה המדינה לסף יכולת לגלות, לאמת, להפיק ולהערך לניצול מסחרי של מקורות אנרגיה שהיו שלה ובבעלותה עשרות שנים. ורק היום היא עומדת על סף סיכוי להגיע לעצמאות אנרגטית מצד אחד, ולשיפור דרמתי במאזן התשלומים שלה ובהפחתת החוב החיצוני לרמה שתקטין את עומת והיקף האילוצים תחתם פועלת כלכלת המדינה מאז קמה. ובמקום לעסוק בשאלה מה עדיין מעכב את ניצול המקורות, כיצד לפעול על-מנת שמיקסום האפשרויות יהיה חובק-כל ומה באמת חשוב להבטיח לקראת המשך גילויים וניצולם של מקורות אנרגיה נוספים או אוצרות-טבע אחרים, עוסקים הכל ברכילות כלכלית-פוליטית, בוויכוח אידיאולוגי בשאלה מי הבעלים האמיתיים של אוצרות הטבע שלנו, בשבירת כל המסגרות של ניהול כלכלי-עסקי נכון והוגן ובשאלה מי יכופף למי את היד ואיזו יד צריך לכופף קודם.
מהדרך שבה מתנהל המו"מ מול תשובה ונובל אנרג'י ניתן לחשוב שיש בישראל שלוש קבוצות שעוסקות בשאלת הגז דרכי הפקתו והשימוש בו. קבוצה אחת שמעדיפה שהגז ישאר באדמה, והיא תוכל לחזור כל בוקר על המנטרה הנדושה שהגז הוא רכוש העם והעם הוא שצריך להחליט והוא שצריך ליהנות מהגז והוא שיודע איך ומה לעשות והוא שינהל את עסקי המדינה הגדולים והמורכבים ביותר, הוא באמצעות "הילדים" שבחר לאחרונה לכנסת, ושחלקם לא עשו עסקה מסחרית גדולה מימיהם. קבוצה שניה שאוהבת להמצא במרכזה של פעילות שיש לה כיסוי עיתונאי אינטנסיבי, לקיים דיונים גדולים ורעשניים ולהמציא מדי פרק זמן בעיה "חדשה" שתשבש כל מה שנעשה עד לאותה נקודה ותשמור על אש מספיק גדולה את הפעילות - אצלה הפעילות היא עיקר ולא התוצאה. וקבוצה שלישית, שהיא זו שמנסה לקדם נושא, ואמורה למצוא את שביל הזהב בנבכי המציאות הביורוקרטית המסורבלת והתזזיתית שלנו.
סיכומים סופיים בארגון מסודר היו מנהלים פרויקט דוגמת הגז בדרך שונה לחלוטין מהדרך בה נעשה הדבר אצלנו. מגדירים תחילה מעטפת דרישות שיש לקיים בהסכם עם החברות המפיקות והמפיצות. ממנים צוות בין-משרדי של אנשי מקצוע שינהל את המו"מ עם החברות המפיקות והמפיצות ומניחים לו לנהל מו"מ לשם השגת הסכם ברוח הדרישות המקוריות שהוגדרו לו. צוות המו"מ מדווח תקופתית לצוות-היגוי בכיר (וועדת-שרים או מנכ"לים) ומונחה על ידו באופן שוטף וברמת העקרונות בלבד. צוות בין-משרדי נוסף, בהרכב אישי אחר מופקד על יעסוק בלימוד שוטף של תהליכי המו"מ, החלטות צוות ההיגוי ושיקולי צוות המו"מ ויכין עצמו לבחינה בלתי-תלויה של העסקה כאשר יודיע צוות המו"מ שהוא מוכן להגיע לסיכומים סופיים. במצב זה, יקבל הצוות הבוחן פרק זמן קצוב לבדיקת העסקה על כל השלכותיה ויכין המלצותיו לצוות ההיגוי. ההמלצות עשויות להיות אישור המתווה שסיכם צוות ההיגוי, הצעת שינויים ותיקונים, פסילת המתווה שהתגבש - הכל מנומק ומיוחס למדיניות המקורית שקבע צוות ההיגוי. לאחר שהשלים צוות הבדיקה את עבודתו, יערך דיון משותף לשני הצוותים עם צוות ההיגוי, ובו יציג צוות הבדיקה את ממצאיו והמלצותיו. צוות המו"מ יגיב על הדברים וצוות ההיגוי יקבל החלטות: לאשר העסקה, לתקן את הטעון תיקון או לדחות את המתווה שהתגבש ולבחור דרך פעולה חדשה.
כל התהליך חייב להיות מוצג מראש לחברות מולן יתנהל, ויבוצע בידיעתן ובהסכמתן, כאשר הן נגישות רק לצוות המו"מ. צוות ההיגוי וצוות הבחינה יקיימו מגעים עם כל מי שימצאו לנחוץ בכדי לבחון ולאמת את שיקוליהם והבנותיהם, ואך ורק ביוזמתם. שיטת עבודה זו מקובלת בעולם העסקים הגדולים ובמגעים בין גורמי ממשל לחברות מסחריות בעסקות מורכבות, ולהערכתי אם הוא מנוהל נכון, הוא משיג תוצאות טובות בהרבה ממסכות ההתדיינות הציבורית-תקשורתית הנוכחית, שכמות הידע בה מועטה, עוצמת הלוחמה הפסיכולוגית (ל"פ) גבוהה מאוד ורלוונטיות הדיון לעסקה פרטנית מוטלת בספק חמור.
דומני שבעסקת הגז הנוכחית כבר מאוחר להתנהל בדרך זו. כל הזמן והסבלנות שנדרשו על-מנת להוציאה לפועל, כבר בוזבזו לריק. הסכומים בהם מדוב אומנם גדולים מאוד וחשובים מאוד, אבל זו עדיין רק תחילת הדרך ויש עוד די והותר מה לעשות בישראל ואת הדברים הבאים כדאי לעשות טוב יותר ונכון יותר. את העסקה הנוכחית חייבים לסיים ולהניע את תהליכי הביצוע, משום שהסיכונים בעסקה זו אינם רק של הפסד כספי כזה או אחר, אלא גדולים הרבה יותר, והדברים פורסמו בחלקם הגדול בתקשורת ואין צורך שאחזור עליהם כאן. המתווה שהציג ראש הממשלה איננו אידיאלי אבל גם איננו קטסטרופלי, ולאי-עשייה יש לפעמים, וגם במקרה הנוכחי, מחיר יקר לא פחות מהמחיר הפיננסי הישיר הנומינלי.
תהליף מקיף בתוך כל האנדרלמוסיה העכשווית קשה שלא לחייך בביטול אל מול פנייתו של
מבקר המדינה שלא לסכם את עסקת הגז עד אשר יצליח לארגן את מחשבותיו ולהוציא דוח משלו. להערכתי דוח המבקר לא מעלה ולא מוריד שום דבר מהותי בשאלות הבסיסיות של העסקה הנוכחית. אם יש למבקר הערה מן הסוג של "GO, NO GO" מוטב שיגיד אותה מיד ויזדרז לפרסם את הנמקותיו. מוזר עד מאוד שמבקר המדינה התעורר רק עתה להיות מעורב בתהליך כל כך מקיף ומשמעותי, שהרי הדיון בנושא מתנהל כבר שנים.
עוד מוזרות אחת שראוי להעיר עליה נוגעת לעמדותיהם של שר האוצר, כחלון, ושר הכלכלה, דרעי, בעסקה מסוג זה. מראית-העין הציבורית חשובה מאוד ויש לשמור עליה; על כך אין ויכוח. אבל לא רק מראית העין חשובה, אחריותו של כל אחד מהשרים הללו לתפקידו המיניסטריאלי חשובה לא פחות ו"בריחה" או "התחמקות" ממנה, אינה מעידה על המחליט עדות אופי חיובית במיוחד. דומני שהתקשורת משחקת בהחלטות אלה תפקיד דומיננטי מדי ויש בכך טעם לפגם לא פחות מאשר באי-קיום "קדושת" הנראות או התקינות הפוליטית.
לסכום; פרשת עסקות הגז מחייבת שעור ממכלתי יסודי באיך לא לנהל את משאבי המדינה ואיך לנהל מו"מ אפקטיבי כאשר מחליטים מסיבות טובות (ויש סיבות טובות גם במקרה הנוכחי) להפריט חלק מהם או להתקשר עם חברות אזרחיות מקומיות או חיצוניות לצורך הפקה ושימוש מועיל במשאבי-הטבע הלאומיים. גרירת רגליים, בכל מקרה אינה אסטרטגיה טובה. ו"הכל פוליטיקה" כפי שנוהגים כיום חוגי אופוזיציה, חלק מהתקשורת ויריבים אישיים של ראש הממשלה - בוודאי אינם שיקולים רצויים.
אם אין במתווה שהציג ראש הממשלה משגים קשים ואין למבקר המדינה סיבה להרים דגל אדום בעליל, צריך לסכם את הנושא ולהתקדם. עם זאת, טוב יעשה ראש הממשלה אם יטיל על גורם מתאים במשרדו להפיק לקחים מעשיים מהפרשה כולה, ולהטמיע אותם בדרכי העבודה של המערכות הממשלתיות כולן.
