מכונת הירייה מטרטרת כבר שעה ארוכה ודעתי מוסחת שוב ושוב מהמחשב הנייד אל המיטה הקטנה עטופת הסורגים, שם ישן ללא הפרעה הדור הבא, שותק עטוף שינה, הלום משֶׁמֶשׁ היום שעבורו כבר נגמר, אוטם עצמו מקולות הלילה המתעורר לחיים, מצקצק מוצץ עגול בין שפתיו. התרווחתי על משענת הגב העשויה חבלים דקים וישנים שנותרו מחייו של סבי, שילבתי כפות ידיי תחת עורפי והתמסרתי לקולות הנשמעים כאילו הם בוקעים מתחת למיטתי. קמתי וניגשתי אל החלון, מקשיב לשירת המכונה המפזמת סְטַקָאטוֹ לילי, עטוף בפחדיו הילדותיים של החייל שנקלע למשמרתו מבלי שרצה לדעת לפחד. במִטה הרחבה נפקחות עיניה היפות חסרות השלווה של מי שלעולם אינה ישנה, נעצמות ומחפשות את השקט בנפשה, מפרקת את החששות שנצברו ביום ארוך מדיי בעוד תקתוקי הכדורים מפרים את החושך שבחוץ ואת צהבהבותה של מנורת השולחן היושבת על שולחני. כבר שנה - אני חושב - שהיריות מלוות את כתיבתי. הרומן המונח לפניי, נטווה בחוטיי הדקים, החל את דרכו במדבר הצפון אפריקני, בשלווה ובחיפוש אחר הקשר בין אהבת הספר והמדבר. אחר כך החלו היריות בלילות ואליהן הצטרפו מאוחר יותר גם הפיצוצים, ופתאום הגיעו אל המדבר הספרותי שלי כוחות המנסים להכרית את השלווה מהמקום שבו הכי נוח לה להיות. הופר השקט והקשר שנדמה לי שהיטבתי לתאר, בין גרגרי החול ודפי הנייר, הופרע ונשבר ואולי לא אוכל עוד למתן את עוצמתם של הכוחות הפולשים אל הפסקאות הארוכות הממשיכות להיאסף, אחת אחר השנייה, קשורות ועוקבות, כמו אורחת הגמלים של מארקו, גיבור הספר. הסטתי את הכסא הישן לאחור, מנסה להימנע מהחריקה הבלתי נשמעת שהביאה עמה פקיחת עיניים לרגע קצר ושוב נעצמו אל ספק שינה ספק מנוחה מעורערת. המטווח הלילי הגיב בשתיקה מיידית, כאילו ניסה החייל הנמצא בעומקו של הלילה להבין את פשר החריקה המגיעה מאי-שם. קמתי ויצאתי מחדרי ואחר כך מהבית, לא הדלקתי את האור, שלא להפריע את הלילה שבחוץ להיות בדיוק כמו שהיה עד היכנסי אליו. בדרך החוצה הספקתי לראות בחטף את השעון במכשיר שבמטבח, אחת וארבעים. פיהוק ארוך הגיב בי להבנה שלא נותר הרבה מהלילה הזה. התיישבתי באיטיות על ספסל העץ אכול השמש והגשמים הנדירים, נושם את האוויר היבש והמוּכר, מבטי עולה גבוה, אל הכוכבים המסודרים במבניהם הרגילים, לפעמים נודדים במזרח ולעתים מופיעים במרכז השמיים, ממשיכים דרכם אל המצפים לבואם, שיעלו וינצנצו גם בחשיכה שמעליהם. מכונת הירייה הגיבה בצרור נוסף ואחר כך שתיקה, ניסיון לפענח את תוצאות מטר הקליעים, שוב צרור ארוך ושתיקה חוזרת, כך שוב ושוב. כשהיריות מפלחות את השקט של הלילה, המוזות בראשי רועמות, כמו נערך בו קונצרט של תזמורת צה"ל, ביום העצמאות. יש איזה עניין בעובדה שהיריות הן "שם" ולא "כאן". "שם", זה מעבר לגדר הגבוהה שנבנתה בינינו לא כל כך מזמן. שישה מטרים גובהה, רשת ברזל חזקה שמחלקת את המדבר למה שהוא "שם" ומה שהוא "כאן". "כאן" אנחנו ו"שם" הם, "כאן" שקט ו"שם" נחתך הלילה ביריות, רק הקול חודר בעד החורים שבגדר, הוא הרי אינו מזיק, אז למה שלא ניתן לו להיכנס. אני יודע מעט מאוד על מה שקורה "שם", אבל אני יכול לנסות לדמיין, למלא את החסר, שומר הלילה, החייל המצרי, מתי החליף את קודמו על המשמרת ? בחצות? כבר שנה מאז התחלף השלטון "שם", הצבא המצרי הגביר מלחמתו בכנופיות המבקשות להמשיך ולשלוט בחצי האי שאף פעם לא היה באמת שייך לאף אחד. משולש יבשה קטן המחבר בין יבשות ומפריד בין ימים, משולש שעברו בו חילות כל העולם, כל אחד בתורו, מאז החלו המלחמות. הכנופיות משיבות מלחמה והורגות בחיילים המצריים, כמעט בכל יום. החייל המצרי מפחד, אז הוא יורה, הוא יורה ללא מטרה, או שאולי זז שם משהו בעומק הלילה, הוא יורה לכוון מערב, הוא יורה ל "שם", שזה מעבר לגדר והוא יורה והוא יורה והוא יורה. עכשיו הגיע הפיצוץ. אני מכיר גם את הרעש של הפיצוץ. עוד מעט יהיה עוד אחד. רק צריך קצת לחכות והוא יבוא. תמיד יש שניים. אני מנסה להבין אם הפיצוץ הוא נגד החייל או שאולי זה הוא שזרק רימון או ירה איזה פצמ"ר. ככה סתם, רימון או פצמ"ר, כי יש "שם" מלחמה. אבל זה "שם" ואנחנו "כאן". מתי יגיע הפיצוץ השני ? תמיד יש שניים. אני מדמיין שיש איזה סדר בצרורות ובפיצוצים, עוצם עיניים, כמו במבחן פסיכומטרי, מה החוקיות בסדרת היריות והפיצוצים, אולי יש כאן איזה קצב, אני חושב שאני מכיר אותו, הוא נשמע לי ממש מוכר, הפיצוצים, כמו הזיקוקים ותופי הטִימְפָּאנִי בסוף האוּבֶרְטוּרָה 1812 לצ'ייקובסקי. מעניין אם החייל המצרי מכיר את צ'ייקובסקי, הוא היה יכול כל כך ליהנות מצ'ייקובסקי, עם אוזניות מחוברות למכשיר רדיו קטן עם אנטנה ארוכה, בתוך הלילה במשמרת שלו, עד מתי יהיה במשמרת שלו ? עד שתיים ? עד ארבע ? עד הבוקר ? ומתי יגיע הפיצוץ הבא ? תמיד יש שניים. המחשבה על נגינתה של מכונת הירייה מחזירה אותי אל הרומן הממתין לי על המחשב, הנה רעיון לאחת התמונות, שם במחנה הריכוז בפריז שומע הזקן שלי, עורך הדין היהודי שלי, את קולות המקלע הקוטל באנשים בליבה של הבירה הצרפתית. הוא מנסה לזהות בנגינתו של המקלע איזה שיר, הרי הגרמנים גם הם בני תרבות, כמו שכניהם הצרפתים ולמה שלא יירו בקצב מוּכּר ? למה שלא ינגנו איזה שיר ? איזה שיר יכול לנגן מקלע גרמני ? צ'ייקובסקי לא מתאים, אולי אכתים את זכרו של ריכרד שטראוס ? אולי אוסיף זרדים למדורתו של וגנר ? אולי יהיה זה המנון המפלגה הנאצית, ה'הוֹרְסְט וֶסֶל'. אני מנסה להיזכר איך הוא נשמע, פעם זכרתי את המנגינה, עכשיו אני צריך לאמץ את זכרוני, משהו כמו: טה-טה, ט-ט-ט-ט-טה-טה, ט-ט-ט-ט-ט-טה-טה. עכשיו זה כבר ממש קרוב אליי, הרעיון הספרותי הזה, ההשראה החודרת עם הקולות בעד החורים הרחבים שבגדר ומקרבת את היריות אליי. ה"שם" הזה כל כך קרוב עכשיו, אולי חמש מאות מטר מהמקום הנעים והבטוח הזה שקוראים לו בית, שבמרפסתו אני יושב עכשיו. אולי זה לא "שם", אולי זה "כאן". ומה אם מחר זה יעבור את הגדר המבורזלת הזאת ופתאום זה יהיה "כאן" ? והפיצוץ השני שלא מגיע - למה הוא לא מגיע ? תמיד יש שניים. הוואטסאפ מצפצף בשקט, לא זה של החרום, זה של השגרה. אירית משתפת את מי שעֵר עכשיו במראות הכדורים הנותבים המאדימים את הלילה, אותם היא ראתה עכשיו כשהיא הביטה החוצה מחלון חדר השינה שלה. עכשיו אני יודע שאני לא היחיד שעֵר, אבל אירית ממש רואה את הכדורים ואילו אני חופשי לדמיין. מאצלי לא רואים. מאצלי מדמיינים. הרומן שלי עומד לפני סיומו והמשטר המצרי החדש אינו מוזכר בו אף ברמיזה, הוא לא קשור לספר שלי, לא הוא ולא החייל המנסה להסתתר מאחורי הצרורות הארוכים, אלה הממלאים את הרומן שלי. אירית כותבת שהיריות פסקו, גם אני שם לב שכבר כמה זמן שהטרטורים אינם ממלאים את השקט ואין פיצוץ שני.