על כוס ויסקי

במשך כמה שנים לכל הפחות הסתובב רונאל פישר, דמות בהחלט לא אנונימית, והציע לבכירים בישראל – מנהלי חברות גדולות, ראשי ערים ואחרים – לקנות ממנו מידע על חקירות נגדם, או לשלם באמצעותו שוחד כדי לסגור את התיקים הללו. איש מהם לא פנה לרשויות או לתקשורת. לא לפרקליטות המדינה, לא למשטרה, לא למחלקה לחקירות שוטרים, לא לערוצי הטלוויזיה, לא לעיתונים, לא לרדיו, לא לאתרי האינטרנט. אף אחד. כולם קיבלו הצעות לבצע עבירות חמורות – משיבוש מהלכי משפט ועד מתן שוחד – ושתקו. חוקרי מח"ש לא ממש התעניינו בסיבות לשתיקה הזאת. רק את ראש עיריית רחובות לשעבר, יהושע פורר, שאלו מדוע לא עשה דבר. היו לו כמה תשובות, מה שמלמד שאף אחת מהן היא הנכונה או המלאה: הוא חשב שפישר סתם מנסה לשדך לו מאכער, הוא לא היה בטוח שזה פלילי, הוא מחבב את פישר, פישר בעצם רק רצה לעזור. לשמוע את ההסברים הללו מפיו של מי שעמד בראש עירייה מכובדת, זה מביך. לשמוע את השתיקה של עמיתיו, זה מביך עוד יותר. לזכותם אפשר אולי לומר, כי רובם היו מסובכים בעבר או בהווה עם המשטרה, לא רצו לעזור לה ולא נתנו בה אמון. אבל זה רק טיעון להקלה בעונש. אין זאת, אלא שאותם בכירים היו שרויים לכל הפחות בליקוי מאורות מוסרי, שהוביל אותם לאנוכיות ולהתעלמות מוחלטת מהאינטרס הציבורי (למרות שרבים מהם התפרנסו מן הציבור בצורה מלאה או חלקית).

ושוב: במשך כמה שנים לכל הפחות הסתובב רונאל פישר, דמות בהחלט לא אנונימית, והציע לבכירים בישראל – מנהלי חברות גדולות, ראשי ערים ואחרים – לקנות ממנו מידע על חקירות משטרה נגדם, או לשלם באמצעותו שוחד כדי לסגור את התיקים הללו. איש מהם לא נפל מן הכסא. איש מהם לא אמר לו "לא יכול להיות". איש מהם לא אמר לו "תעזוב אותי מהשטויות שלך". אפילו בדיעבד לא טען איש מהם שזה מה שאמר לפישר. זהו אולי הדבר המזעזע ביותר בפרשה ברמת המקרו: האנשים הללו, שכולם יודעים דבר או שניים על מערכות השלטון בישראל, האמינו שזה אפשרי. הם האמינו שיש במשטרה שחיתות שמאפשרת לסחור במידע ואפילו בתיקים. וזה היה, להזכירכם, לפני כמה שנים – לא היום, כאשר מתברר לנו שאכן היה במשטרה לכל הפחות קצין מושחת אחד שעשה בדיוק את זה.

ברמת המיקרו, הדבר המזעזע ביותר היה עדותה של ע"י על הצורה בה נוהל המפעל רחב ההיקף הזה. "ערן היה מגיע, שותים ויסקי, ערן היה זורק שם, רונאל היה מנסה להבין לחשוב והיה אומר לעצמו: 'איך מגיעים לבן אדם, איך מגיעים לבן אדם', ואני חושבת מאוד מהר לעשות חיבורים בין אנשים ולכן היה [לי] חלק בשיחות האלו", סיפרה. אפשר בקלות לדמיין את התמונה. עשר בערב, משרדו המפואר של פישר במגדלי ב.ס.ר בבני ברק. ערן מלכה על הכורסה, ע"י על הספה, רונאל פישר מאחורי שולחנו עליו מונח בקבוק ויסקי משובח, ממנו ממלאים מדי פעם את הכוסות. אולי שומעים קצת מוזיקה, אולי יש ברקע טלוויזיה, אולי סתם מפטפטים. ואז מלכה זורק: "ואללה, תשמע, קיבלתי לחקור את פלוני". פישר המנומנם מתעורר: "זה יכול להיות מעניין. מי מכיר אותו?". המחשב בראש של ע"י מיד מתחיל לעשות חיבורים: "הלקוח שלנו א' מכיר את ב', שהוא חבר טוב של פלוני". כל כך פשוט, על גבול ההשתעשעות. בני אדם הם כלי משחק. גורלם, חרותם, שמם הטוב, משפחותיהם – כל אלו הם סחורה עוברת לסוחר. זוהי השחתה שמעבר לכסף, מעבר לתאוות בצע. זה עוד יותר חמור מאשר פרשת הולילנד, שם הפגיעה הייתה בציבור אמורפי; כאן מדברים על אנשים ספציפיים, עם שמות ופרצופים. זהו אובדן מוחלט של מוסר ומצפון, על גבול החייתיות. אני רוצה משהו – אז אני רומס ודורס כדי להשיג אותו. אני רעב – אז אני טורף. וגם אם אני לא ממש רעב, אבל רוצה עוד – אז אני אחמוס ואגזול. למה? כי אני יכול. כי אני איש שררה בעל כוח, כי אני אדם עשיר וחסר מעצורים, כי אני רוצָה למצוא חן בעיני שני הגברים החזקים הללו, ובעיקר – כי בסופו של יום כולנו נרוויח מזה. מי שיפול בצידי הדרך – בעיה שלו.

לדברי ע"י, התנהלו עשר פגישות כאלו של מה שכינתה "סיעור מוחות". מלכה אמר בעדותו, כי אינו יכול לדעת מכמה אנשים הוציא פישר (או לפחות ניסה להוציא) כסף, תוך שימוש במידע שהוא זרק לו כרכילות בין חברים. ברור שפישר לא שיתף את מלכה בכל מעלליו; בעניין רועי בר, מלמדות העדויות, פישר פעל לבדו וניסה להוציא את הסכום הגדול ביותר – 2 מיליון דולר. גם זו נקודה מעניינת. מצד אחד, העדויות של מלכה וע"י מלמדות על סוג של "יושר של גנבים": הם מתחלקים חצי-חצי ונותנים גם 10% לע"י (אם כי מלכה אומר, שבשלב מסוים פישר רצה שיפסיקו לתת לה). יש ביניהם כזה אמון, שכאשר האחים נחמיאס מביאים בוחטה גדולה מכדי להיספר, הם מחלקים את הכסף במשוער לפי עובי החבילה. מצד שני, פישר לא מהסס לעבוד גם ללא מלכה ומאחורי גבו. מה שמלמד, כמובן לא במפתיע, שבסופו של יום – הגנבים גוברים על היושר.

כל זה התאפשר משום שמלכה ופישר קיימו קשרי ידידות הדוקים בצורה גלויה לגמרי. המפקדים שלי ידעו על זה, לא הייתי צריך לדווח להם – אמר מלכה, עוד לפני שהודה בעבירותיו. באחת מתכתובות הווטסאפ שאל מלכה את ע"י אם הוא יכול לבוא עם ילדיו לאולפן הטלוויזיה בו הקליט פישר את תוכניתו, ותשובתה הייתה "כן" מיידי וחסר היסוס – ללמדכם, שהם לא ראו שום צורך להסתיר את הקשרים הללו. ומלכה לא היה היחיד: העדויות מלמדות שברונו שטיין היה מבאי ביתו של פישר, וכך גם השופט גלעד נויטל. את זה חייבים לעקור מן השורש. הפקודה לשוטרים, ההוראה לפרקליטים וההנחיה לשופטים צריכה להיות חד-משמעי: אתם לא פוגשים עורכי דין בצורה פרטית. נקודה. באירועים ציבוריים – בבקשה. במפגשים מקצועיים – בשמחה. אבל לא בבתיהם ואפילו לא במשרדיהם. פגישות מקצועיות – רק במשרדים שלכם, עם תיעוד מלא שלהן. אין מצב שאתם רואים בארבע עיניים מישהו שמייצג מולכם, ואם זה קורה – אתם מדווחים מיד. אין מצב שאתם מקבלים אפילו כוס מים ממי שיש לו אינטרסים העלולים להתנגש עם תפקידיכם. מי שייתפס מפר את ההוראה הזאת – ייזרק מן המשטרה, מן הפרקליטות ואפילו מכס השיפוט.

רשימת הלקוחות של משרד פישר, שגם היא מצויה בחומר החקירה, עוצרת נשימה: גלעד ארדן, אפרים ברכה, ארקדי גאידמק, ב.יאיר, דנקנר השקעות, הטלוויזיה החינוכית, הכשרת היישוב, הליכוד, הסתדרות המורים, יגאל זילכה, מכללת שערי משפט, מקורות, חברת נת"ע, נתיבי ישראל, עופר אחזקות, עיריית אשקלון, עיריית חדרה, עיריית ירושלים, עיריית רחובות, עיריית רמלה, עיריית רמת השרון, פרדי רובינסון, מיקי רוזנטל ורמט – רשימה חלקית בלבד. מדובר במי שקיבלו שירותים משפטיים מהטובים, הגדולים והמובילים שבמשרדי עורכי הדין בישראל, והשאלה עולה מאליה: בשביל מה הם היו צריכים את פישר? הוא לא ליטיגטור גדול, הוא לא תופר עסקות, הוא לא אסטרטג מוכשר. כלום. כעורך דין הוא כנראה די בינוני, לא כזה שבדרך הטבע הייתם מצפים שייצג אישים, קונצרנים וגופים ציבוריים מהגדולים בישראל. התשובה ההגיונית היחידה היא, שלקוחות אלו – או לפחות רובם – ציפו שפישר יתן להם שירותים שעורכי דין טובים, גדולים ומובילים לא מוכנים לתת. תקראו לזה שירותי לובינג, תקראו לזה הפעלת קשרים, תקראו לזה מאכער – השמות שונים אבל המהות דומה. כל שוטר יודע, שעבריין לא מתחיל ישר מהעבירות החמורות ביותר. פישר לא החל מיד בתשלום שוחד לקצין משטרה ובסחר במידע חסוי; סביר להניח שלאורך השנים הוא עשה כל מיני דברים שהיו בתחום האפור, ואט-אט חדר לתחום השחור, וזה מה שרצו ממנו אותם לקוחות. כדאי לזכור עוד דבר: עברו העיתונאי של פישר. לצד התחקיר הסופר-חשוב שלו על הסיליקון בחלב של תנובה, הסתובבו זמן רב שמועות על כך שתפקידו האמיתי במעריב היה לכתוב תחקירים שלא יפורסמו – כאלו שיאפשרו למישהו מעליו לסחוט את נשואי הכתבות תמורת אי-פרסומן. הדברים, חשוב לומר, לא הוכחו. אבל היום הם נראים הגיוניים, ויותר מזה – הם משתלבים היטב בתסריט של ההידרדרות לשפל אליו הגיע פישר.

חומר החקירה חושף את העבודה המצוינת שעשו חוקרי מח"ש בתיק הזה, והדבר אינו מובן מאליו. חוקרי המחלקה רגילים לעסוק בעבירות אלימות, בשנה האחרונה הם העמיקו את ידיעותיהם בעבירות מין, אבל פרשת שחיתות כזו – לא הייתה להם. זוהי פרשת צווארון לבן שאלמלא היה מעורב בה שוטר, הייתה מועברת לטובי החוקרים של להב 433. מעבר למיומנות של החוקרים – גם אם ניתן לתהות מדוע לא הלכו אחרי קצות חוטים מסוימים, למשל השכר המגוחך שגבה פישר מאפרים ברכה והשכר שלא גבתה כלל רות דוד מברונו שטיין – היה פה גם הישג טכנולוגי מרשים במיוחד. הפיצוח של הסמארטפונים והחדירה לתכתובות הווטסאפ הצריכו פיתוח מכשירים יחידים במינם, בעבודה שנמשכה חודשים רבים. ההשקעה הזאת תניב מן הסתם פירות גם בחקירות עתידיות ולא רק במח"ש.

בחקירותיהם של ארבעת המעורבים העיקריים בולט ההבדל בין פישר לבין מלכה, דוד וע"י. בעוד שלושת האחרונים נטלו אחריות על מעשיהם – מי יותר (מלכה וע"י) ומי פחות (דוד) – פישר שמר לכל אורך חקירותיו על קו שחצני. הוא העיר לחוקרים, נזף בהם, קבע שפעולותיהם בלתי חוקיות, כתב את המילה "בדיחה" לאורך אחת החקירות ועוד ועוד. קשה לדעת האם ההתנהגות הזו מלמדת שפישר טרם הפנים את מצבו, או שמא הוא בטוח שיש לו קלף מנצח שיוציא אותו מן הבוץ בו שקע; ואולי זו הייתה רק העמדת פנים, ומצב רוחו האמיתי הוא קטעי הדיכאון שתיעדו החוקרים. מכל מקום, אם פישר ידבק בקו הזה – הוא ינסה לנהל משפט עד הסוף.