כמנהגי, ישבתי בבית קפה וכמנהגי פקחתי אוזן גדולה לדברים בשולחנות ליד. שמעתי שם שיחה מעניינת, ולכן פרשתי משולחן הפרלמנט של יום שישי וביקשתי את רשותו של בעל השולחן הסמוך להצטרף אליו. לשמחתי ולהפתעתי - הסכים, ואף חזר באוזניי על סיפורו.
האיש, שאת שמו כמובן לא אוכל להגיד, הוא ישראלי ותיק. מעמד בינוני, משכורת סבירה ומשפחה סבירה גם היא. אבל לאיש שלי יש ייחוד - הוא מכיר את מר יו. איש עסקים סיני, שיש לו השקעות גם בארץ והוא מעדיף שלא לספר על כך ולכן לא הופיע בתקשורת הישראלית. מר יו הינו עתיר נכסים בארצו ומעט ממרצו הוא משקיע בישראל ורואה הצלחה רבה שם והצלחה לא מעטה כאן. עד כאן הסביר באדיבותו הישראלי שלי. אבל לא על הכספים שעושה הסיני רציתי לדבר. אלא על צדקה. מתן כסף.
סיפר האיש שלי, שהכיר את הסיני בעבר והוא נפגש עמו מפעם לפעם כשמר יו מבקר בישראל לרגל עסקיו. הישראלי אף פעם לא עשה עסקים עם ידידו וכל יחסיהם מבוססים על ידידות גרידא. מוזר? אבל אפשרי.
יום אחד אזר הישראלי עוז והחליט לפנות לידידו בבקשה יוצאת דופן, ואני מספר את הסיפור כדבריו: "משכורת יש לי ורמת חיי סבירה, אבל הייתי רוצה עוד. ידידי הסיני הוא עתיר נכסים ויש לו מיליונים רבים. לא ביואן סיני, אלא בדולרים ירוקים. מיליונים.
"יחסינו חברותיים והוא תמיד מקדם את פני בחיוך והוא תמיד משלם בעד הארוחות שלנו במסעדה. אף פעם לא חסך. אז החלטתי לבקש.
"תראה, אמרתי לו. יש לך הרבה מיליונים ואחד פחות לא יחסר. פשוט לא תרגיש. ולי זה יוסיף לרמת החיים. אולי טיול משפחתי לחו"ל. אולי סיוע בדירה לבן שהגיע לבגרות".
"הסתכל בי מר יו ועיניו העליזות נהיו צרות עוד יותר. 'אף פעם לא ביקשת ממני דבר ואף פעם לא נתתי. אתה צודק, אני יכול להפריש מיליון ולא יחסר לי דבר. אבל'...
"כאן הייתה הפסקה קלה בדברים. 'אם אתן לך, כבקשתך, זה יהיה הסוף לידידותנו. מה דעתך? אתה מעדיף מענק של מיליון או ידידות?'
"אמת לומר, הופתעתי מן התשובה", המשיך המספר הישראלי. "הופתעתי גם מן הנכונות וגם מן הברירה שהציג לפני.
"כשראה את ההיסוס שלי, המשיך מר יו: 'אם תיקח את הכסף - תקנה בו משהו. אם תיתן לאשתך - היא תשכח כעבור שנה. אם תשתתף בדירה לבן - ישכח לך בעוד שנתיים. אם תוציא את הכסף בעצמך - הוא ייעלם וגם זיכרונו ייעלם. לא זוכרים מעשה טוב'.
"לשמחתי הוא נתן לי זמן לחשוב ולא דרש תשובה מיד. זכרתי, ש'צדקה תציל ממוות', אבל בוודאי לא במקרה זה. אז לא אגיד לך מה החלטתי. זה נשאר ביני ובין ידידי העשיר" - סיים האיש שלי את שיחת החולין בבית הקפה.
אמרו חז"ל: ישבו תלמידי חכמים ודברו בזכרו של מורם הדגול. אמר אחד: "חיִינו בצילו". השיב השני: "חיִינו לאורו".