נכון שמדובר בשאלות חסרות משמעות, שאין עליהן תשובה. מיהו ישראלי אמיתי? יזם היי-טק ששירת ביחידת מחשבים, הקים סטארט-אפ, עשה אקזיט, ועכשיו חי בוילה מרשימה בהרצליה-פיתוח? או שמא אולי מתיישב / מתנחל שגר בהרי יהודה, עובד בחקלאות, ועושה מילואים ביחידה קרבית? או אולי זהו חרדי צעיר, שלומד תורה ולא עובד, למרות שבגיל 25 כבר יש לו שלושה ילדים שגרים עימו בדירה ישנה וצפופה? או אולי זהו צעיר תל אביבי, שלא שירת בצה"ל, לוחם למען זכויות המסתננים מאפריקה וקונה בשבתות בחנות לא-כשרה בבן-יהודה? ועוד לא דיברנו על ערביי ישראל, בכלל.
ומהו מאכל ישראלי? חומוס או פלאפל? שכנינו יטענו שזה שלהם בכלל. ואולי גפילטע-פיש? האשכנזים אוכלים אותו עד היום בארוחות ראש השנה. ובכלל, על-פי כמות הילדים שתמצאו ליד כל פיצריה, ניתן לחשוב בכלל, שזהו המאכל האסלי של ישראל.
אמת היא שאין תשובה לשאלות האלו, כי אין דבר כזה - ישראלי. אנחנו לא חברה הומוגנית. יתרה מזאת: אנחנו חברה מאוד הטרוגנית שלא פעם. מה משותף ל
יאיר גרבוז ולאותם "עובדי האלילים והמשתחווים והמשתטחים על קברי קדושים" עליהם דיבר, חוץ מתעודת זהות ושפה? מה משותף לחרדי מבני-ברק ולעולה מרוסיה שגר בכרמיאל? במקרה הזה גם השפה לא תמיד משותפת. האם מוכר פלאפל מירוחם ופרופ' פוסט-ציוני מתל אביב שותפים לאותם הערכים ומאמינים באותם הדברים?
בחרתי במיוחד בדמויות סטריאוטיפיות על-מנת להדגיש את הנקודה הפשוטה: מדינת ישראל מורכבת עד היום משבטים, וגם משבטים בתוך שבטים. יש את השבט הצפון תל אביבי, יש את השבט החרדי-ליטאי, יש את שבט נאמני הבאבות, ויש את השבט הצרפתי. יש את השבט הרוסי שמתחלק גם הוא לשבטים אינספור, ויש את המתנחלים שגם הם לא בדיוק זהים כולם. ויש עוד שבטים רבים, שכמעט תמיד יהיו בקונפליקט אחד עם השני, כי יש להם אינטרסים שונים.
לא צריך לטעות - כולנו ישראלים, ומרביתנו אף אוהבים את המדינה הנסבלת בקושי הזאת. אבל אנו נמצאים בקונפליקט פנימי בלתי-נגמר, והמאבק הוא, כרגיל, על ההשפעה ועל התקציב. כי גרבוזים רוצים שהכסף יישאר בגוש-דן (בטבעת הפנימית שלו, אל תשמחו מדי תושבי פתח-תקווה ובאר-יעקב). הם טוענים שהם משלמים יותר מיסים, שהם יותר מתורבתים ונאורים, ולכן הנתח שלהם מהעוגה צריך להיות גדול יותר. החרדים טוענים, שהם שומרים על המדינה (ולא באמת החבר'ה האלו במדים), התפילות שלהם מקיימות את העם, ולכן הם צריכים לקבל כסף גם בלי לעבוד. מישהו רוצה
תחבורה ציבורית בשבת, מישהו - לא. מישהו חושב שצריך להגדיל את קצבאות הילדים, ומישהו - שיש לשים את הכסף בפתיחת מחלף חדש או לתת אותו לאנשים שלא חסכו מספיק לפנסיה.
הניסיון להתעלם מהשוני הזה, הניסיון לדבר על ישראליות ועל כור ההיתוך, מביא אותנו למצב הנוכחי. החברה מקוטבת מאוד, שכן כולם לא מרוצים: ישראל לא מספיק משכילה, לא מספיק דתית, לא מספיק מתקדמת, לא מספיק סובלנית, לא מספיק חילונית, לא מספיק... בעצם, אנו לא ממש טובים בשום תחום, חוץ מייצוא נשק. אפילו רכבת קלה התחלנו לבנות אחרי 40 שנה של דיבורים, וגם היא כנראה תהיה אפקטיבית כמו כוסות-רוח למת.
ישראל היא דמוקרטיה שבטית (אפשר גם לומר סקטוראלית).
ש"ס מייצגת שבט מאוד מסוים, גם "
יהדות התורה", "
הבית היהודי", "
ישראל ביתנו", "יש עתיד" וכדומה. לפעמים השבטים משתפים פעולה על-מנת להגיע להישגים רגעיים או למקסם את הרווחים שלהם. כמעט ולא קורה שמפלגות קיימות נלחמות על אינטרסים שטובים "לכולם", כי כיצד אפשר להגדיר משהו כ"טוב לכולם"? לעיתים קרובות מדובר במשחק סכום-אפס, ושבט מסוים מרוויח רק כאשר השבט השני מפסיד.
ומכיוון שאיני צופה שהמצב הזה ישתנה בעשורים הקרובים, ברור ונהיר לי ששבט מסוים תמיד יפסיד. מדובר בשבט הגדול מאוד: כזה שמתכחש לזהותו ומדבר על "טובת הכלל" ועל מה שלדידם "טוב לישראל". הם נשכבים על הגדר בשביל אחרים, ותמיד מפסידים, כי אם לכאורה אין להם אינטרסים סקטוראליים, אז אין סיבה להתחשב בהם.
אני יודע שזה לא נשמע הכי אופטימי, אבל זו האמת. החלום של המפלגות הגדולות הוא שאזרחי המדינה יאמינו שהם "ישראלים" עמומים ואין להם אינטרסים סקטוראליים. ככה יותר נוח לסגור עם המפלגות השבטיות ולתת להן את מה שהן רוצות (זה בדיוק מה שקרה בבחירות האחרונות). וככה אפשר לקדם את מה שנוח להנהגה ולהתעלם מהרצון האמיתי של מרבית האזרחים.
לדוגמא: שלושה מכל ארבעה ישראלים רוצים שיהיו אוטובוסים בשבת על-פי הסקר שפורסם באפריל, אבל מכיוון שאין מי שיילחם על זה באמת, הסטטוס-קוו יישמר עוד הרבה זמן. אין גם מי שיילחם באמת בעד השוויון בנטל או חלוקה הוגנת יותר של תקציב המדינה.
לסיכום, אין דבר כזה "ישראלי אמיתי". כולנו ישראלים. פשוט חלקינו מאוגדים על בסיס שבטי / אידיאולוגי, וחלקינו מאמינים בישראליות אמורפית. ולכן חלק תמיד יקבלו יותר, וחלק... ובכן, החלק השני יפרסם סטטוסים זועמים בפייסבוק, ולא הרבה מעבר לכך.
