השפה העברית עלתה במאה ה-12 או במחצית המאה ה-11 לפני הספירה על דוברה הלשון העברית ויצאה לחצות את אוקיינוס הזמן עד לימינו. הדוברה מנתה כ-8,000 מילים מילוניות, מ'בראשית' עד 'ויעל'. היום מונים כ-80,000 מילים מילוניות השגורות בפי דובר העברית העדכנית.
במרוצת למעלה מ-3,000 שנה עמסה הדוברה הפלאית הצנועה הזאת פי 10 ממטענה הקדמון, ולא רק שלא שקעה תהומה תחת כובדו של המשא הזה, אלא להפך, היא החיתה עצמה. דוברות השפות הקלאסיות האחרות אינן שטות עוד, אלא באקוואריומים של חוקרי הלשון או טבעו על מטענן או פרקו אותו על רציפים זרים שם באו עמים ונטלו מה שנטלו ודוברת בראשית של אותה שפה, אינה משייטת עוד בימים.
למילים המילוניות הקדומות, יש יותר מזכות ראשונים. האבולוציה של העברית לא שינתה אלא פיתחה את הלשון, העשירה אותה מתוך מעיינותיה ועם היא דלתה לבארותיה גם מבארות קרובות ורחוקות שחפרו עמים סביבה, היא עומדת על מקורותיה גם מילולית, גם דקדוקית, גם מבנית, גם אסוציאטיבית, וכל רובדי הלשון, לשון המקרא, לשון חכמים תלמודית ומדרשית ופיוטית ולמדנית בדורות ראשונים ובדורות אחרונים, מונחים זה על-גבי זה על תשתית העברית של האבות המתחברים כולם ללשון אחת.
אכן, יש מביטים בפלא הזה בהשתאות ומודים, ויש מביטים בו בעיני ספקנים. אלה בטוחים שאילו פגע ישעיה הנביא בתינוקות של תל אביב היום - לא היה מבין מה הם שחים, ויש משיבים כי אותם תינוקות אינם מעלים על הדעת כי עיקר פטפוטיהם הם כפטפוטי ילדי העברים ששיחקו ברחובה של ירושלים בימי הנביאים.
עם 8,000 מילות המיי-פלואר של הלשון העברית שהתיישבו בפינו וסביבם גדלה והתרחבה השפה התוססת שאנו מנהלים בה את שיח חיינו היום, הגיעו גם כמה מילים שיש בהן קסם מיוחד. הן יחידאיות. אין להם לא תאום ולא אח ולא אחות במקרא, ואם שפר עליהן מזלן, הן מתפרשות על-פי מה שמתבקש ממיצובם בפסוק או בעניין, כגון "הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵֽנִי" (איוב י', י'), והגבינה היחידאית אינה יכולה להיות אלא גבינה, ואם גורלן המר איתן לכאורה, ושום קונטקסט לא מבטיח פירושן המדויק, הן צריכות לשמוח בחלקן מפני שמאין להן פירוש מדויק - הן מכפילות ומשלשות את פירושן המשוער, והמשוער נהיה באורח כמעט ניסי לברור ולמבורר.
המתענגים על היצירתיות המפתיעה בה מעשירה עצמה השפה העברית, שמחים במילות היחידאיות כפי שהם שמחים, אין צריך לומר, במילים שיש להן אחיות במקרא המאשרות זו כנגד זו מה הן אומרות.
באחת מנבואותיו המבשרות שלום באחרית הימים אומר הנביא ישעיה "וְשַׂמְתִּי כַּֽדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל-גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי-חֵֽפֶץ. וְכָל-בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָֽיִךְ" (ישעיה נ"ד, י"ב-י"ד).
זוהר מופלא ינהיר את ימיו של האדם בעידן השלום. זה הקונטקסט. אבל מה עושה האקדח הבודד בין אבני החפץ המוארות? אין לו אח במקרא שיעיד על זהותו. השורש ק.ד.ח הוליך את התוהים להציע כי מדובר באבנים הדומות לגחלים בוערות, השופעות אור מאש הלכודה בליבן (תרגום יונתן). אפשרות. למה לא. "ויש פותרין אבנים גדולות שכל חלל הפתח קדוח בתוכו והמזוזות והמפתן והסף כולן מתוך האבן הם" (רש"י). גם זאת אפשרות. השלום יביא לפריחה ארכיטקטונית. ייבנו היכלות. יימצא כוח-אדם לחצוב אבני ענק ולפתוח בהן את הפתח על מפתנו ועל מזוזתו. למה לא. מילה יחידאית אינה מקפידה על מי שהיא מציתה בו דמיון.
למרבה האירוניה בא בן יהודה, וחידש כלבבו. "הצעתי השם הזה... לכלי הנשק הדוחה בכוח האש, וגזרתיו מן השורש ק.ד. ח". Revolvers and pistols שיירו בכל שפה אבל לא בעברית היו לאקדחים, בפסוק, מכל הפסוקים, שאמר "וְרַב שְׁלוֹם בָּנָֽיִךְ"! יש אירוניה 'מקסימה' מזו...? זו תרומתה של המילה היחידאית. היא מציעה את פירושה האובד לכל המעז להכתירה כמובנת. ואם שניים מכתירים, היא נאמנה לשנים. זכותה. כיוון שנעשתה יחידאית, היא מרשה לעצמה להיות פוליגאמית....
מזל אחר, אבל דומה ביסודו, יש למילה יחידאית אחרת במקרא. היא משובצת לה בפרשת בלעם. אחרי שישראל היכה את האמורי, ניטשה מלחמה גם עם מואב. כך על-פי נאום הפרידה של יהושע מבני עמו, כובשי כנען, בטרם ישלחם איש אל נחלתו ובטרם ימות.
"וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּֽלָּחֲמוּ אִתְּכֶם וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וַתִּֽירְשוּ אֶת-אַרְצָם וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶֽם. וַיָּקָם בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן-בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶֽם" (יהושע כ"ד ח'-ט').
התבוסה שנחל האמורי ביד הישראלים הציפה את ליבו של בלק חרדה. היא לא הייתה טבעית. ההתמודדות בין צבא מאומן של ממלכה ממוסדת לבין יחפני מדבר נודדים שאך לא מכבר היו עבדים נרצים במצרים הייתה צריכה להיות מוכרעת מראש בניצחון האמורי. אבל ישראל, מגובים בכוחות שלא מעלמא הדין, גברו על האמורים. מן הפסוק ביהושע אין לדעת בבירור אם מואב נלחם בישראל בחרב ובחנית ובאמצע המלחמה נוכח לדעת בעליל כי גם הוא - חרב מול רוח - יובס, נסוג וגייס את גדול המקללים השכירים במרחב לנהל את המלחמה אחרת, או אם כבר מלכתחילה פנה אל בלעם. כך, בין יתר המפרשים, אומר רבנו דוד קמחי, הרד"ק, "לא ראינו בתורה שנלחם בלק עם ישראל... אלא פירושו - זו המלחמה עשה ששלח לבלעם לקלל אתכם".
בין כך ובין כך, בלעם מערים קשיים. המוניטין שלו בסכנה. ידיעות מטרידות בשבח הכוח המאגי על-פי מושגיו, שעשה את ישראל לאומה מנצחת, הגיעו עד לארם נהריים, עד לעירו פתור על גדות נהר פרת. הכסף לא יענה את הכל. קללה השבה ריקם, תנשל את האיש מבכורת הקוסמים במרחב מן הים במערב ועד לנהרות במזרח. הוא מזהה על כן את אלוהי העברים ככוח העליון הקובע במערכה בין ישראל ליריביה. הוא הולך למקור. בטרם יכריע את ישראל במארה, הוא ייאלץ להכריע את אלוהיו. אבל הוא לא יכול.
האלוהים אומר לו, "לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הֽוּא" (במדבר כ"ב, י"ב). זה טיבו. זה לא ניתן לשינוי. בלעם לא בטוח. אין בעולם אומה מחוסנת מקרינת הקסם. הקללה חודרת שריון. אם לא, עולמו חוזר לתוהו.
אחרי שידולים נוספים יוצא בלעם להתמודדות. הוא מקצוען. הוא יכשיר את הקרקע למתקפת המגיה האולטימטיבית. "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-בָּלָק בְּנֵה-לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִֽים. וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאיִל בַּמִּזְבֵּֽחַ" (שם, כ"ג, א'-ב').
ההיערכות הזאת על רמה מוגבהת, שלא רק רואה אלא גם נראית, צריכה הייתה לרכך את ההתנגדות של אלוהי ישראל. בלק בן ציפור מוכה החרדה מאיץ ברב הקוסמים לפתוח באש הקללות. אבל בלעם אינו שומע עדיין פעמי ניצחון קרבים. הוא מבהיר למלך, כי המלחמה אינה בין מואב לישראל, אלא בין בלעם לבין האלוהים, ועל כן, התאזר בסבלנות, 'כתר לי זעיר' הוא אומר למלך, " ... הִתְיַצֵּב עַל-עֹלָתֶךָ וְאֵֽלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה יה' לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה-יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶֽׁפִי" (שם, ג').
התנגשות חזיתית עם האלוהים לא תועיל. ייתכן כי אתפשר עימו באמצע הדרך. וַיֵּלֶךְ שֶֽׁפִי. אבל שֶֽׁפִי היא מילה יחידאית. ואם היא יחידאית, היא נפתחת לפירושים מגוונים הכל על-פי מה שבלעם מעורר בלב המתבוננים במערכה שלו באלוהים. "ואזל יחידי", אומר אונקלוס, ורש"י, מליבו, אומר, "לשון שופי ושקט, שאין עמו אלא שתיקה". בלעם מתבודד. הוא נוטש לרגע את הבמה ההומה של ההיערכות רבת המשתתפים. הוא מבקש לעמוד לבדו מול האלוהים. הרי זו ההתמודדות.
'בעל הטורים' שגם הוא אינו יכול לדעת מה היא שֶֽׁפִי היחידאית, מציע לה להיכתב בש' כפולה, לאמור, בלעם "פשפש וחפש באיזה שעה טוב לקלל את ישראל". המזבחות, הקרבנות, הגבעות, הכל צריך, אבל העיתוי, העיתוי קובע גורלות. בעל תרגום יונתן אינו מתרשם מנן הניסיון להעניק לבלעם דמות של נביא מתבודד או רב מג אסטרטגי. האיש נחש. הוא ערום. "וַיֵּלֶךְ שֶֽׁפִי" פירושו לדידו "וְאָזִיל גָחִין כְּחִיוְיָא", זוחל, גוחן כנחש, זומם מזימות.
המזבחות, הפרים, הקרבנות, אינם אלא תפאורה הצריכה להרשים את המלך ששכר את האיש בדמים מרובים. לא יותר. הוא יודע כי שום מזבח לא יעזור. שום קרבן לא יוכל לעם הברוך. הוא הולך לקלל כשהוא יודע שקללתו אינה קללה. המלך על עולתו יחכה. לשווא. קללה לא נקנית בדמים. גם לא בדמי מיצג.
חכמים בתלמוד מגלים בה בתיבה שֶֽׁפִי מומיו של המקלל השנוא. "תניא, אמר רבי יוחנן, בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר וילך שפי" (סוטה י', א'), כנראה בהשראת דבריו של אליהוא בן ברכיה הבוזי (איוב ל"ג, כ"א) "יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי וְשֻׁפוּ עַצְמוֹתָיו לא רֻאּֽוּ", שהביא את רש"י לפרש "ושופו עצמותיו - מתנתקין ממקומו", על-פי הארמית "בוקא דאטמא דשף מדוכתיה - טרפה", "קולית הירך שנשתה ממקומה מטריפה את הבהמה". (חולין מ"ב, ב') קולית ירך בלעם נשתה.
הוא גם היה עיוור בעינו האחת, שנאמר "נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָֽיִן" (שם, כ"ד, ג') אך מה לעשות גם "שְׁתֻם" היא מילה יחידאית ואם יש מפרשים "אל תקרא 'שתום' אלא 'סתום' " - יש מפרשים להפך, "פתוח עין, רואה מראות אלוהים" (רשב"ם).
אבן עזרא אינו מחסידיה של הדרשנות הזאת הרואה בתיבה שֶֽׁפִי את מומיו של בלעם. הוא מחפש את הפשט וסובר כי שפי הוא מלשון "קוֹל עַל-שְׁפָיִים נִשְׁמָע" (ירמיה ג', כ"א), קול על גבעות, ומכאן ש"וַיֵּלֶךְ שֶֽׁפִי" משמעו, הלך לו בלעם לחפש הר גבוה עוד יותר מפסגת המזבחות בה עמד בלק, ממנו יתגלה עם ישראל על כל מחנותיו. ורבינו בחיי מרחיב, "שהיה מחזר אחר מקום גבוה כדי שיראם מקובצים במקום אחד ויכוין בהם לקללה, אף על-פי כן לא מצא אותם, אלא מפוזרים לארבע רוחות העולם, וזהו מילת "שפי"- שה פזורה ישראל" נוטריקון, ואין לך מתיר ספקות יעיל יותר מגימטריות ונוטריקטונים...
מילה יחידאית היא ברכה. כשפוגעים בה, היא מעוררת מבוכה. היא נקראת ואינה נראית. אבל משום כך, משום שהכל תרים לגלות מה שמסתתר בה, היא מתרחבת ומתפשטת ושפע משמעויות מתכנסות אל תוכה ומרבות חוכמה. זכתה מילת "שֶֽׁפִי" בסיפור בלעם שיצא לקלל ונמצא מברך, להוסיף ברכתה הקטנה לברכת הנהדרת "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵֽל" (במדבר פרק כד) שעוד מהדהדת מהררי קדם.
