כמה מן הדברים שקראתי ושמעתי בימים האחרונים בעניין המשבר הכלכלי-פוליטי ביוון, מניעים אותי לכתוב שורות אלה. הסופרלטיביסטים מכנים זאת משבר ו"טרגדיה יוונית". היותר מיושבים בדעתם מכנים זאת מאבק חברתי והכוונה פוליטית-כלכלית בעלת גוון שמאלני ומזכירים בהקשר לאירועים העכשוויים את משברי אמצע המאה הקודמת ביוון - כולם סביב הזיקה היוונית החזקה לקומוניזם.
לדעתי, אין הווה בלא השפעת העבר, ובוודאי שניתן למצוא באירועי הימים הללו סממנים שיסודותיהם בעברה של יוון - הרחוק והקרוב. אבל כאשר בוחנים את התקופה מאז הצטרפה יוון לקהילה האירופית
1, דרכי התנהלותה, ומהלכיה הממלכתיים להשתלב בקהילה שהיא בעיקר קהילה כלכלית כחברה מן השורה, המסקנה העולה איננה וורודה, בלשון המעטה. יוון ידעה לאן היא הולכת, יוון הלכה לכיוון ההצטרפות מתוך רצון וכוונה ברורה לשפר את מצב הכלכלה שלה ולהיפטר מן המשבר הרציניים והתכופים שפקדו אותה עד שנות ה-80 של המאה הקודמת; עד כאן הדברים ברורים למדי. אבל יוון לא הלכה בדרך זו בלב שלם, וכאן יסוד הבעיה.
במאמץ האירופי להפוך את המדיניות לשותפות כלכליות
2 ובאופן זה למתן ולרכך חיכוכים חברתיים וכלכליים רבים מן העבר, ולבנות מערכת של כלים שלובים שבאמצעות עזרה-הדדית תאפשר למדינות חזקות וגדולות יותר לסייע למדינות חזקות פחות או קטנות יותר להשתלב בארגון כולל בעל מאפיינים כלכליים רבים משותפים - לא צעדה אירופה על קרקע מוצקה; פעמים רבות מדי אצה לה הדרך. רק במקרה אחד נהגה אירופה באיפוק יוצא דופן - טורקיה. כאן נזהרה מאוד שלא לקדם הצטרפות טורקית מהירה לקהילה. אינסטינקטיבית, דומני שרבים יוכלו לנחש את הסיבה או הסיבות העקריות לכך. אבל אם רוצים לנתח את הדברים ניתוח יסודי ומנומק, מאמר זה לא נועד לכך.
התהליכים שניהלה אירופה בדרך לצירופן של מדינות נוספות לקהילה - שכזכור קמה בעקבות אמנת מאסטריכט (7.2.1992) עם 12 חברות בסה"כ וכיום מונה 28 חברות
3 - נקבעו ע"י מוסדות השוק האירופי המשותף ונועדו להבטיח רמת התאמה התחלתית סבירה לכל מדינה מצטרפת. רמה זו נועדה להבטיח לפחות שני אלה: א. פער התחלתי מול ממוצעי השוק שלא יטיל על החברות בו נטל כלכלי התחלתי גדול מדי; ב. רמת מינימלית של כל מצטרפת חדשה, שלא תעמיד אותה כבר מרגע ההצטרפות בפני אתגרים בלתי אפשריים מבחינתה.
גם יוון נדרשה לעמוד בתנאים אלה, אולם בהיותה מדינה קטנה יחסית, ובגלל אי-יציבותה הפוליטית ונטיותיה לעבר הקומוניזם, היה לקהיליה עניין להטמיע אותה במסגרת הרחבה יותר וכך למתן את ה"עוקצים" הסביבתיים שלה. הדבר הסתייע לאחר מאבקים פנימיים לא קלים ביוון, ויוון צורפה ב-1981. אולם שני הצדדים גם יוון וגם הקהילה התעלמו מסימנים רבים ולא מבטלים לכך שתהליך ההכנה וההכשרה לא הושלם ויוון מצטרפת כשהיא איננה מוכנה נפשית וכלכלית להיות חברה "נורמלית" בשוק המשותף.
לאחר שהצטרפה לשוק פעלה יוון בשני מסלולים מנוגדים. במסלול אחד נסתה להמשיך לבנות את עצמה ולייצב את מעמדה בקהילה משום שבוקרה ונלחצה לכך ע"י מוסדות הביקורת של הקהילה. ומצד שני, בציבור, פג המתח ההתחלתי, והאופי הלאומי היווני חזר למלא תפקיד מרכזי ביעילות המשקית, באי-שקט הפוליטי, ובחוסר הנכונות להתאמץ ולספוג קשיים, צימצומים, צנע, התייקרויות ועוד. מאבקים גדולים ניטשו סביב שאלת תנאי העבודה והשכר אל מול פריון בעייתי, ושאלות של אי-התאמת מבנה המשק וכוח העבודה למודרניזציה שהיה על יוון לעבור בכדי להגדיל את כושרה לעמוד בהתחייבויותיה לשוק. מכאן התדרדרו הדברים לנטילת הלוואות הולכות וגדלות אי-עמידה בתנאי ההחזר, פער במאזן התשלומים וחוזר חלילה. את ההלוואות העניקו ליוון בעיקר מוסדות השוק והבנק המרכזי שלהם, ובנטל החלו לשאת יותר ויותר המדינות החזקות כלכלית, ובראשן גרמניה.
סביב תהליכים אלה נוצר המשבר וסביבם הוא הולך ומחריף. בתחילה גילו מוסדות השוק סבלנות רבה כלפי יוון והעמידו לרשותה אשראים ניכרים בתנאים נוחים. ככל שסיפורי יוון של אי-עמידה בהתחייבויות מזה ובקשת אשראים נוספים מזה הלכו ותכפו, קטנו הסבלנות והנכונות האירופית כלפי דרישותיה של יוון. בשנים האחרונות היה כבר מדובר בתהליך בעל אופי ספירלי שבו גדל החוב בקצב מואץ, וקטנה היכולת והנכונות להכנס לתוכניות שיקום יותר ויותר נוקשות וקשות לציבור.
עלייתו של ציפראס לראשות הממשלה, מתנהלת כבר במסגרת חדשה. כאן הושג הנצחון הפוליטי בחסות סיסמאות שהבטיחו לציבור ל"כופף" את מוסדות השוק ולאלץ אותם להמשיך ולתמוך ביוון ללא מועד סיום ומבלי שיוון מצידה תעשה את המאמצים הדרושים לתיקון הדברים מבית. לאחרונה אף גדלה החוצפה היוונית, כאשר בניגוד לכל ההבנות והסיכומים הודיעה חד-צדדית על שמיטת חובות במאות מיליארדי אירו, תוך שהם מתריסים מול גרמניה, המממנת העיקרית שלהם, שהם דורשים פיצוי על ניזקי מלחמת העולם השנייה... - סחטנות נטו, אפשר לומר. היוונים גם נצלו את הרצון של החברות המרכזיות בקהילה לשמר אותה, מתוך הבנה שפרישת יוון עשויה להיות תקדים, ומספר מקרים נוספים מאותו סוג עשויים להעמיס על החברים הנותרים בשוק נטל כלכלי בלתי אפשרי, שיוביל למשבר כלכלי כולל. אבל גם המשך המציאות שיצרה יוון הוא בלתי אפשרי, ולכן המגמה המסתמנת היא פרישת יוון במוקדם או במאוחר.
מכאן ברור שהמציאות היוונית איננה תוצאה של פעולת כוחות חיצוניים שעושקים את המדינה או מכבידים עליה; ההפך הוא הנכון.דווקא סדרה ארוכה של משגים פנימיים, ניהול כושל, עצלנות העובדים והסתכלות אוטופית על המציאות הכלכלית והפוליטית האירופית ולאחרונה אפילו נסיונות לגניבת דעת הם הסיבות המהותיות למשבר. ייתכן שציפראס טעה בהערכותיו ותובנותיו והוא מתחיל להבין זאת כיום, אבל אין לו הכוח הנפשי והפוליטי ולומר זאת בפשטות לציבור. אפשר מאוד שמשאל העם עליו הכריז היא דרכו לרדת בכבוד מן העץ ולטעון אחר-כך להגנתו שכך החליט העם.
אולם, אם תמשיך יוון בדרכה זו, תהפוך במהרה לאחת המדינות הנחשלות ביבשת, ומכאן הדרך לאי-שקט כלכלי וחברתי ולהשפעות שליליות על סביבתה - קצרה וכואבת גם ליוון וגם לשכנותיה. מבחינה ישראלית, לאור הנטיות האנטישמיות ביוון, חשוב לעקוב אחר ההתפתחות ולהערך לאפשרות של פרישתה מהקהילה האירופית, משום שיהיו לכך השלכות גם עלינו וכנראה גם על קפריסין ואיי-מדינה נוספים בים התיכון.
במובן אחד אפשר לחשוב כאן במונחים של טרגדיה יוונית. אם כוחות הנפש ההרסניים של הציבור היווני, מכתיבים לו - בניגוד לשכל הישר ובניגוד לצרכים האמיתיים - התנהלות שיש בה הרס-עצמי, או אז ההגדרה "טרגדיה יוונית" עשויה להיות תאור נכון של תולדות יוון בעת החדשה.
אירופה אינה יכולה להרשות ל"תרגיל היווני" להצליח, משום שיהווה תקדים מסוכן לארגון כולו. אפשר שרק משבר חמור ביוון יעביר לציבור היווני את המסר שהברירה שלפניו היא משבר קשה ומתמשך שאחריו יצטרכו להתחיל "מהתחלה", או מהלכים דרמטיים מן הסוג שביצעה ישראל במשבר של 1984/5 אחרי אינפלציה שנתית של כ-450%. משאל העם הוא לדעתי לא יותר מתרגיל במלחמת עצבים. אם ישגו היוונים בהחלטתם, יוכלו לבוא בטענות רק אל עצמם.
