הבעיה הקיומית האמיתית של ישראל היא לא הביטחון הפיזי, לא הגרעין האירני ולא הטרור המקומי והבינלאומי. בעיית המשך קיומו של עם ישראל במולדתו הדהדה באוזניי לא מכבר כשבן שיחי, יהודי ישראלי שורשי, דיבר בשנאה על מורשת ישראל. אמרתי לו שהשנאה שלו איננה כלפי המורשת אלא נובעת מסלידתו מהעסקנים הדתיים, שהתנהלותם משניאה את תורת ישראל על חלק ניכר מהציבור הלא-דתי. אבל נימת השנאה בקולו של בן שיחי העלתה באחת את מה שמנקר בליבי מאז שנת 1974, לאחר הזעזוע העמוק של מלחמת יום כיפור, כשקבוצת בוגרי ישיבת מרכז הרב החליטה שהגיע הזמן ליישב את יהודה ושומרון, חבל ארץ קשה שחייב המון מסירות נפש, שלא לדבר על הקשיים שהציבה הממשלה דאז. שאלתי עצמי איך זה שדווקא בוגרי הישיבה ההיא הציבו מופת כה מדהים לדבקות בנחלת האבות, ולא אנשי תנועת ז'בוטינסקי, שברובם רק שילמו מס שפתיים, אך לא הגשימו בעצמם ובגופם את מעשה ההתיישבות.
מסקנות לטווח הקצר והארוך הגעתי אז לשתי מסקנות. הראשונה - המיידית: החינוך היהודי שספגו בוגרי מרכז הרב מגיל רך הוא שהניע אותם לעשייה והגשמה לאומית; בעוד שלאנשי תנועת ז'בוטינסקי, שלא קיבלו חינוך כזה, הייתה חסרה המוטיבציה הזו.
השנייה - לטווח הארוך: אם לא נדאג שכל ילד יהודי בישראל יקבל חינוך יהודי בבית הספר היסודי, ברוח הציונות הדתית מיסודו של הרב קוק, אנו עלולים להיקלע לסכנה קשה יותר מהשמדה פיזית: סכנת שמד רוחנית. הרוב הגדול במדינה עלול לשכוח בהדרגה מה בכלל אנו עושים בארץ אוכלת יושביה זו המוקפת במאה מיליון אויבים המחדירים לראשי ילדיהם מגיל אפס את המורשת שלהם ואת הסיפור שהיהודים כבשו את ארץ פלשתין מהים עד הירדן ושחייבים לסלק אותם משם, גם אם זה יארך מאות או אלפי שנים.
לא הכוח והעוצמה הפיזית יכריעו סופית את הסכסוך בין היהודים לערבים על ארץ ישראל. בטווח הארוך ינצח העם הנחוש יותר לזכות בארץ כולה, מהים עד לירדן.
בארץ ישראל יזכה לבסוף העם שמחנך את הנוער שלו לאהוב את מורשת עמו, ומתוך כך גם יהיה נחוש לדבוק באדמתו כולה ולהאמין שיבוא יום והוא יהיה ריבון על כולה.
היהודים ההוגנים מחנכים את הנוער שאפשר בהחלט להסתפק גם בחלק מהארץ. אהבת המורשת היהודית הולכת ודועכת בחינוך הלא-דתי, בו לומד רוב הנוער.
הערבים מצידם מחנכים את הנוער לאהבת מורשתם, המלמדת שאסור לוותר על-אף גרגר אדמה ושחייבים לשחרר את הארץ כולה, מהירדן עד הים, מֵעוּלם של היהודים שפלשו אליה וכבשו אותה.
עוצמה צבאית כיום ידם של הערבים על העליונה. כל עוד מתקיים מצב זה - ידם של הערבים על העליונה וביכולתם לזכות בארץ כולה. אם לא הם - אזי נכדיהם או ניניהם או בני ניניהם או צאצאיהם.
היום זה נשמע הזוי ליהודים המצוידים בעוצמה צבאית אדירה; אבל הערבים מצוידים בהמון סבלנות, המון אורך רוח, המון נחישות, המון אמונה ביעד הסופי - שחרור ארצם מהירדן עד לים. רק בעזרת תכונות אלה ניתן לנצח במלחמה, לא בעזרת עוצמה פיזית או גבולות ברי הגנה. ולאחר הניצחון הסופי במלחמה - לא יזכור איש מי ניצח בקרבות שהיו לפני כן. הצוחק אחרון הוא הצוחק.
יש לפתוח במסע הסברה כדי לשכנע את הרוב החילוני בישראל שחינוך יהודי לכל ילד הוא עניין קיומי קריטי. היה אפשר לקוות שהציונות הדתית תתגייס לכך. הרי זה תואם את דרכו של הרב קוק זצ"ל שהטיף ואף ניסה לעשות מעשה כדי להקים גשר בין הציונות הדתית לזו הלא-דתית. לא הייתה לכך המשכיות בתקופה בה המפד"ל קיבלה לידיה את משרד החינוך. אולי היום, בגלגול החדש המכונה "
הבית היהודי", יפעל שר החינוך
נפתלי בנט בכיוון זה.
